Parshas Yisro 5786
- Torah Tavlin
- Feb 4
- 3 min read
לא תשתחוה להם ולא תעבדם כי אנכי ה' אלקיך ק-ל קנא פקד עון אבת על בנים ... (כ-ד)
הזהירות הגדולה מלפגום באמונה
פרש"י: אל קנא - מקנא ליפרע, ואינו עובר על מידתו למחול על עון עבודה זרה .כל לשון קנא אנפרי"מנט בלע"ז, נותן לב ליפרע. רש"י מלמדינו בדבריו אלו, שאף שאחת ממידותיו של הקב"ה היא, שמעביר על מידותיו, כ"ז הוא בכל שאר החטאים שהאדם עבר עליהם מלבד עבודה זרה, אבל על עון עו"ז אין מידה זו נוהגת, ובהכרח יעניש את האדם בסיבתה. בימי קדם היה זה החטא נסיון קשה ביותר, אולם לאחר שאנשי כנסת הגדולה ביטלו היצר הרע של עו"ז (יומא סט:), שוב אין מי שיכשל בו, וכמסופר (סנהדרין קב:) שבאחד הימים אמר רב אשי לתלמידיו, שלמחרת היום ידברו בישיבה אודות מנשה מלך יהודה, וכינה אותו 'מנשה חברינו'.ובאותה לילה נתגלה אליו מנשה, ומחה בפניו על שהעז לכנותו 'חברינו'. מנשה הקדים ושאל את רב אשי אם יודע הוא מהיכן מתחילים לבצוע את הפת קודם שמברכים עליו, ולא היה בידי רב אשי תשובה ברורה, אז אמר לו מנשה אם על שאלה כה פשוטה אינך יודע להשיב, כיצד הנך מעז לקרוא לי בשם 'חברינו'? ובתחילה ביקש רב אשי למנשה שילמד אותו הלכה זו, ומנשה לימדו שיש לבצוע ממקום שהפת נאפית יפה. ואח"כ שאל רב אשי את מנשה, אם הנך כל כך בקי בתורה, ובלי ספק שגם כל אנשי תקופתך היו חכמים גדולים, האיך נכשלתם כל כך בהעוון החמור של עו"ז, השיבו מנשה, אילו הייתם אתם בזמננו גם הייתם מפשילים בגדיכם כדי שלא יפריעו אתכם מלרוץ אחרי הע"ז מפני תוקף היצר של עבודה זרה. למחר כשהגיע רב אשי לדרוש אמר, נפתח ונדבר מ'רבותינו'.
סיפור זה מבטא היטב גודל ההבדל בין אותה תקופה שהיצר של ע"ז היה קיים לבין התקופה שלאחריה, רב אשי שלא היכיר את מנשה החשיבו מעיקרא כאחד הריקים ממש, ולבסוף כשהבין במה המדובר הבין שחשוב הוא כרבותיו. סיפור זה מלמדינו שכשהתורה דיברה בחומרתה של עבודה זרה לא התכוונה על עו"ז בלבד, שהרי תורתינו היא נצחית, ודבריה ניתנו לכל הדורות, וא"א שתהיה איזה ציווי שלאחר איזה דורות תהיה בטילה, ובהכרח יש לומר שהתורה התכוונה גם על הדברים שהם בגדר 'אבזרייהו דעבודה זרה', ורצתה לגלות שגם המה חמורים כמותה.
וכפי שאכן מוכח בספר 'חיי אדם' בהקדמתו, שאותה יראה הראויה לעוון ע"ז ראויה גם כן להעוונות שאמרו חז"ל שהם כעובדי ע"ז, וז"ל: 'ואם ניצלתי מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכת דמים בפועל ממש, מי יאמר זכיתי לבי טהרתי מחטאי, מתולדותיהן ומאבק שלהם, כאמרם זכרונם לברכה (סוטה ד:)'כל המתגאה כאילו עובד עבודה זרה', ו'כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה' (זהר חלק גדף קיט), כל המחליף דיבורו כעובד עבודה זרה (סנהדרין צב.) וכיוצא בזה הרבה' עכ"ל.
וענין הגיאות המוזכר ב'חחיי אדם' שהוא במידת מה דומה לע"ז, יש לומר טעם לזה,כי המתגאה מוכיח שלדעתו יש כח מבלעדי הבורא ית', כי אלמלא זאת לא היה מתגאה במעלותיו, כי היה יודע שאין אלו כי אם מתנת שמים, ואלמלא רצונו של הקב"ה לא היה בו שום מעלה. גם ענין הכעס מורה על בחינה של כפירה, וכדאיתא בספר ה'תניא' (אגרת הקודש - כה) שביאר ענין היותו חמור כע"ז, וז"ל: 'אך המכוון הוא אמת לאמיתו. והוא בהקדים מאמר רז"ל 'כל הכועס כאילו עובד עכו"ם'. והטעם מובן ליודעי בינה, לפי שבעת כעסו נסתלקה ממנו האמונה, כי אילו היה מאמין שמאת השם היתה זאת לו, לא היה בכעס כלל, ואף שבן אדם שהוא בעל בחירה, מקללו או מכהו או מזיק ממונו, ומתחייב בדיני אדם ובדיני שמים לרוע בחירתו, אף על פי כן על הניזק כבר נגזר מן השמים, והרבה שלוחים למקום.
ומכאן לימוד על כל כללי האמונה שעל האדם להיות זהיר בהם מאוד, כי עליו לחוש שמא אין הקב"ה מעביר על מידותיו על אלו החטאים.