אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה ... (ו-ו)

    Parshas Tzav begins with a command that a constant fire must burn upon the Mizbeach and may not be extinguished. This teaches us that not only is there a technical requirement to keep the fire going, but also that even when the camp traveled, the flame of the korban olah remained lit and was always carried with them. In other words, the korban olah represents a steady, unwavering commitment - an Aish Tamid - that accompanies a Jew wherever life takes them. This week is also Shabbos HaGadol, when our ancestors in Mitzrayim publicly set aside the Korban Pesach and took their first courageous step toward redemption. These two ideas connect. The inner constancy symbolized by the olah and the public courage of Shabbos HaGadol together remind us that both quiet dedication and bold action are essential parts of our journey toward geulah.

A number of years ago, in the quiet hum of a kosher restaurant in Southern Florida, Rabbi Ephraim Eliyahu sat with his wife and daughter when the atmosphere of the dining room was suddenly shattered by a harsh commotion. Four young women, visitors from a foreign country, were relentlessly lambasting their waiter. They shouted over trivialities - the temperature of their drinks and the quality of the cheese. Their words were sharp, public, and demeaning, aimed at a young man in his early twenties who stood defenseless against the verbal onslaught. The waiter, a man by the name of Shoam, stood paralyzed. He didn’t fight back; he didn’t offer a sharp retort. Instead, he absorbed the humiliation in silence.

Rabbi Eliyahu watched the scene with a mix of indignation and hesitation. He felt he should intervene, perhaps even ask the women to leave the establishment for their reprehensible behavior, but he found himself frozen in place. It was his wife who broke the spell. She reminded him of the words of Chazal that when a person is publicly shamed and chooses to suffer his humiliation in silence, they are granted a rare and potent spiritual power to bestow a beracha upon others.

“Call the waiter over,” she urged her husband. “Ask him for a beracha.”

Reluctant but trusting, the Rabbi called Shoam to their table. He asked the young man his name and his age. Shoam, still reeling from the public lashing, looked at the Rabbi with confusion, wondering if this was just another part of the joke. “I am a Rabbi in this community,” he said with absolute sincerity. “You were just humiliated, and you stayed silent. You have the power to give a blessing right now, and I want one for my family.” Moved by this sudden pivot from cruelty to profound respect, Shoam mumbled a blessing of sorts, but as he walked away, the tears he had been holding back finally came crashing down.

Five minutes later, Shoam returned to the table, his face transformed. He asked to speak with the Rabbi and shared a story that had been buried for nearly two decades. Shoam had been raised religious (dati) in Israel, studying Mishnayos with his father. But the connection began to fray. By twelve, he had drifted away. By seventeen, he had left Israel for America, entirely disconnected from his heritage. He was living a completely secular life. He married a non-religious woman from Argentina and they were building a life in North Miami Beach, far removed from the world of the yeshivah.

“Rabbi,” Shoam said, his voice thick with emotion, “it has been sixteen years since I felt I had any relationship with my family or my faith. But if you could care about me - a total stranger, a mere waiter in a small food establishment - and if you believe that I have the power to give a blessing, then I am ready to come back into the fold. I am ready to be religious again.”

The rabbi and his family were shocked at first, and then delighted with his decision. The recognition of Shoam’s inherent kedusha even in his moment of lowest humiliation was the spark. Shoam began the journey of becoming a real baal teshuva.

Rabbi Eliyahu helped him find a study partner to begin learning Torah again. Over the next few years, the transformation was total. Shoam’s non-religious wife joined him on this path of return. They traveled to Israel to reaffirm their marriage in a religious ceremony. A year later, Shoam called Rabbi Eliyahu to invite him to the bris of his newborn son.

Today, Shoam and his wife are among the most dedicated members of their community in North Miami Beach. They are true pillars of faith, all because a stranger chose to see the power of his soul instead of the stains on his apron.

--- Click here to view the PDF version ---

צו את אהרן ואת בניו לאמר ... (ו-ב)

MASHAL:     A wealthy merchant hired two workers for his estate. One was tasked with shoveling coal into the furnace, while the other was hired to cut and polish rare diamonds.

The merchant handed the coal shoveler a spade and left him completely alone for the day. However, he stood constantly over the diamond polisher, repeatedly urging him: “Pay close attention! Be meticulous! Don’t lose focus for a second!”

Eventually, the diamond polisher grew frustrated. “Why do you constantly badger me,” he asked, “while you leave the coal worker completely alone?”

The merchant replied, “If the coal worker gets distracted and drops a lump of coal, it’s just coal. No real harm is done. But you are holding a fortune in your hands. If you lose focus and make even a millimeter of a mistake, the loss is catastrophic. That is why I must constantly urge you on.”

NIMSHAL:     The very first verse of the Parsha says: “Command (Tzav) Aaron and his sons...” Rashi asks: Why use the harsh word Tzav (command) here, instead of the usual Emor (speak) or Daber (tell)? Rashi explains that Tzav implies zerizus - an urgent, meticulous encouragement, specifically required when a task involves a high cost or potential loss. The Dubno Maggid zt”l explains: The Kohanim were not just performing another ordinary ritual; they were handling the spiritual “diamonds” of the Jewish people. They were facilitating the connection between Hashem and the nation. Because the spiritual stakes were so incredibly high, because as we know a single incorrect thought or an action could completely invalidate a sacrifice, Hashem used the word Tzav. He was telling Aharon and his sons: “You hold a fortune in your hands. Be exact. Be alert.”

--- Click here to view the PDF version ---

והיו כל זדים וכל עשה רשעה קש ... (מלאכי ג-יט)

   In the Haftorah of Shabbos HaGadol, Malachi HaNavi describes the callous skepticism that the Jewish people felt regarding divine reward and punishment and how despite their poor behavior they still achieved wealth and prosperity. Malachi describes their day of reckoning and how “all the arrogant and all the doers of evil shall be straw.” Why straw? What is the comparison?

R’ Chanoch Zundel Ben Yosef zt”l (Etz Yosef) explains that straw is something that is used to house the wheat kernel inside, and once the wheat is harvested, the straw is discarded and used for fertilizer. Nevertheless, straw can also be used to make a fire. Thus, says Malachi, although Bnei Yisroel saw moments of wealth and prosperity despite their sinful ways - like the discarded straw being used to make a fire, the truth is that their sinful actions make them no better than the basic use of discarded straw - as dirty fertilizer that is thrown on the ground. This ought to awaken even the most ardent skeptic to once again believe that there are always consequences for one’s actions.

As we enter this unique period on the Jewish calendar, the Zman Cheiruseinu, and we remember the great miracles Hashem performed for our forefathers all those years ago, as well as the vast wealth we accumulated in the aftermath of Yetzias Mitzrayim, it is important to not lose sight of our ultimate purpose - namely to bring honor to the great name of Hashem and to do His mitzvos and learn His Torah.

--- Click here to view the PDF version ---

זאת תורת העלה הוא העלה על מוקדה על המזבח ... ואש המזבח תוקד בו (ו-ב)

     Medrash Tanchuma writes: “The Bais HaMikdash and Tziyon will not be rebuilt until a Korban Olah is brought.” This is difficult to understand; how can a Korban be brought if there is no Mizbeach? R’ Yoel Teitelbaum zt”l, the Divrei Yoel, brings another interesting Chazal. R’ Yosi Ben Kisma’s students asked him when Moshiach would come. He answered simply, "זאת תורת העולה". What is the meaning of this response, and what is unique about the Olah that it is singled out?

     The Gemara in Zevachim teaches (90b) that a person who is obligated in both a Chatas and an Olah, brings the Chatas first. Regarding a source that implies the Olah precedes, the Gemara concludes: "למקראה הקדימה הכתוב", in the order of reading, the Olah comes first. Rashi explains that in the סדר הקריאה, the parsha of the Olah is taught before that of the Chatas. Tosfos raises a difficulty with this and leaves it unresolved. The Satmar Rav offers a penetrating explanation to this question and says that the Olah atones for improper thoughts, failures of the heart and mind, while the Chatas addresses sinful actions. But how can one know that his Chatas offering is accompanied by actual and genuine remorse? The answer is that before one brings the Chatas, he must first learn and internalize the message of the Olah. Even if the Olah is offered second in practice, its parsha must be absorbed first, ensuring true inner Teshuva.

In Galus, this idea becomes foundational. A person’s focus should be on the pain of the Shechinah. How then, did Anshei Knesses HaGedolah institute so many personal bakashos in tefillah? Because these requests are meant to be a means through which we can better serve Hashem and ultimately bring the Geulah. This is the message of "זאת תורת העולה". When a person refines not only his actions but his thoughts and intentions, aligning his פנימיות with a sincere yearning for redemption, he creates the conditions for Moshiach. In this sense, learning the Parshas Olah becomes the prerequisite to the final redemption and is equivalent to bringing a korban itself. As Pesach approaches, let us truly desire to do the Mitzvos with the Beis Hamikdash.

--- Click here to view the PDF version ---

אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה ... (ו-ו)

The Mishna in Pirkei Avos (5-5) says that one of the ten miracles which occurred in the Bais HaMikdash was that the rain didn’t extinguish the fire on the מזבח. R’ Chaim Volozhiner zt”l in his classic Ruach Chaim on Avos asks two questions. Firstly, Hashem could’ve easily orchestrated that no rain should fall at all. What was the point of this great nes? Additionally, he makes a diyuk in the Mishna. It says "עשרה ניסים" - ten miracles, occurred "לאבותינו" to our fathers, in the mikdash. Why is the word "לאבותינו" necessary? He explains with the following insight. Each of these miracles was a lesson in avodas Hashem for all generations to come. This particular nes teaches us that even if things crop up that could deter a person from his respective service, he mustn’t give in. Rather the fire and passion should continue to vigorously burn bright in him.

R’ Chaim further expounds that rain symbolizes parnassah. The strain of parnassah sometimes presents a major challenge and deterrent to our learning and davening, but a person must persevere and forge ahead, keeping up his קביעות עתים לתורה. Thus, Hashem specifically let the rain descend on the fire to impart this critical lesson. In fact, even when the nation traveled, the fire remained burning; albeit only on a simmer. Perhaps this teaches us that even while we may be on our “down-time”, we must never forget about our commitments and our service to Hakadosh Boruch Hu.

There is a cute anecdote that complements this thought. Someone once bumped into a street peddler who was shouting out his wares. “Excuses for sale! Excuses for sale!” He went over and in wonder exclaimed, “You’re still selling excuses?! You’ve been at it now for over thirty years!” To which the peddler wisely responded, “You don’t get rich selling excuses!”

Yes. Obstacles and excuses will come our way - the key to success is how we react to them!

--- Click here to view the PDF version ---

מנחות דף עב: "אין חולקין מנחות כנגד זבחים"

    The Braisa states: A כהן may not say to his fellow כהן, you take my חלק in this קרבן מנחה and in return, I’ll take your חלק that you’re entitled to from a קרבן. Rather, each כהן of the בית אב gets a portion from each קרבן that is brought. The אבני נזר brings the [קידושין נב: סוף תוס' ד"ה המקדש] תוס' ישנים that says: a כהן may sell his portion to another כהן. Based on this, our דין that they may not exchange portions must be a גזה"כ, because if it’s אסור because it’s ממון גבוה, why may one כהן sell to another? Meforshim discuss, if one may sell a mitzvah or שכר that he has. The [יו"ד ס' כח' אות לז'] פרי מגדים says one should not sell the opportunity to do a מצוה, to someone else.

The [ב"ק דף לב: בדפי הרי"ף אות ג'] שלטי הגבורים discusses the ענין of עשרה זהובים that one must pay if he “chaps” a מצוה away from his friend. He concludes that שיטת הרמב"ם is that this payment is a דין and not a קנס. Therefore, he says, one may sell his מצוה as there is a price on it. However, he adds, this may only be done on a מצוה שעתיד לעשות, but if the מצוה was already fulfilled, selling it to another cannot be done.

The [משיב דבר ח"ג, יד'] נצי"ב was asked: someone went to a חשוב person and purchased his זכותים from him. He subsequently found out the seller is not so חשוב and doesn’t have many זכותים to his name, so he went to the נצי"ב to see if he is entitled to his money back. The נצי"ב says, selling שכר רוחני is not right, as we see the תורה says עשו was מבזה הבכורה because he sold it. However, this should not be confused with selling partial שכר of one’s תלמוד תורה. This may be done if it is to give one the financial freedom to learn even more Torah. As it says, יפה שעה אחת (בתורה) בתשובה ומעש"ט בעוה"ז יותר מכל חיי עוה"ב. But to sell one’s עונג רוחני just so he can have more עונג גשמי should not be done. This is probably the source of the famous song sung in Yeshivos around the world - "עוה"ב איז א גוטע זאך לערנען תורה איז א בעסער זאך".

The נציב further klers, selling שכר ת"ת won’t work because the שכר of ת"ת is entry into the ישיבה של מעלה and if one just buys it, he won’t be permitted in, as it’s a בזיון for איש שאינו הגון to be there. But maybe, selling שכר מצוה which is a עונג רוחני that is a equal מעלה to everybody, might be permissible. He also discusses that the קנין being made on this transaction is on a דבר שלא בא לעולם which itself is problematic. ע"ש.      [דעת תורה בראשית] ר' ירוחם ליבוביץ says he met Rav Naftali Amsterdam zt”l and he said one may sell a portion of his עוה"ב to his friend and is actually doing him a favor, because since עוה"ב is עד אין קץ ועד אין תכלית, it is never diminished, so the seller isn’t losing anything. The Rema says [יו"ד רמ"ו, א'] says: a יששכר זבולון deal may be done and the שכר split, but only on future ת"ת. Any previously learned תורה may not be sold.

--- Click here to view the PDF version ---

Relevant Psakim and Halachos of Chag HaPesach (3)

Here are a number of practical tips for the Pesach Sedorim.

1) Everyone should be well rested, both adults and children.

2) It helps if the matza amounts that will be eaten are measured out and put in bags before Yom Tov. Then, at the Seder, one adds a small piece of the top and middle matza to each portion to fulfill Lechem Mishna and the poor man’s broken bread. This can also be done for the portion of matza for the Korech sandwich. This saves a lot of time at the Seder and minimizes the break between the berachos and the mitzvos of eating.

3) Have in mind with the beracha of Shehecheyanu in Kiddush to thank Hashem for the Yom Tov, and the mitzvos of relating the exodus from Mitzrayim, eating matza multiple times, eating marror, saying Hallel, and drinking the four cups of wine.

4) Having a clear head on Pesach night is a must, and should not be hampered with drowsiness due to the wine. If one is not sure if he can handle wine, he has other choices. Low alcohol wine is fine. Mixing one-third wine and two-thirds grape juice is also good. Plain grape juice is also good according to most Poskim.

5) Those who have the custom of stealing the Afikoman must make sure it doesn’t ruin the night. If one child is a winner and the other is not, he will not be receptive to listen to what needs to be listened to, and then we are all losers. The best way is to make up that all the children will get a prize for not stealing it, or that they all are one group, with everybody being a winner.

6) Very Important. After the children (and adults where it is done) ask the four questions, the adults say the paragraph “Avadim Hayinu...” After saying it, the one leading the Seder should stop and tell the children that we just answered your four questions. You asked why we eat marror? Because we had a bitter time as slaves. You asked why we eat matza? Because we left in a hurry and there was no time to bake proper bread, and now we remember that rushed trip. You asked why we lean and dip? Because we became free and noble people that night, and noble royalty lean and dip their foods. These are the basic answers and many details will be added as we proceed.

7) The Haggada shel Pesach is not just a two-night “crash course” but rather it is to be studied the whole eight days of Pesach. This is inferred from the posuk (Devorim 16:3) where matza is referred to as lechem that is talked about for seven days.

--- Click here to view the PDF version ---

R’ Avraham Mordechai Alter zt”l (Imrei Emes) would say: “'ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו יאכל' - An offering of lesser sanctity (kadashim kalim) may be eaten for two days and one night. Why is the korban todah limited to only a day and the succeeding night? A todah is brought in recognition of a miracle that was done by Hashem on behalf of a person. Limiting the time when the korban todah may be eaten teaches us that each day one should be aware of and appreciate the new miracles Hashem constantly performs on his behalf.”

A Wise Man would say: “The truth does not change according to our ability to stomach it.”

--- Click here to view the PDF version ---

הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא ... (הפטרת לשבת הגדול)

ענין של "שבת הגדול"

    פס איתא בטור (סי' ת"ל): "שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול והטעם לפי שנעשה בו נס גדול שפסח מצרים מקחו בעשור כדכתיב בעשור לחודש הזה ויקחו להם שה לבית אבות שה לבית ופסח שיצאו ישראל ממצרים היה ביום ה' כדאיתא בסדר עולם ונמצא שי' בחדש היה שבת ולקחו להם כל אחד שה לפסחו וקשר אותו בכרעי מטתו ושאלום המצריים למה זה לכם והשיבו לשחטו לשם פסח במצות השם עלינו והיו שיניהם קהות על ששוחטין את אלהיהן ולא היו רשאין לומר להם דבר ועל שם אותו הנס קורין אותו שבת הגדול", עכ"ל. ויש כמה וכמה קושיות שהקשו המפרשים על הטור, דאם כן ששבת הגדול נקרא על שם הנס הגדול שלקחו אלהיהן של מצרים, א"כ הק' הדרישה דלפי טעם זה הוה ליה למיקרי לכולהו יומי מעשור לחודש עד ערב פסח ימים גדולים דבכולם נעשה הנס. ותי' דעיקר הנס היה ביום הראשון.

ועוד הק' המפרשים, דמדוע ייחסו נס זה דוקא ליום השבת, הרי הנס נעשה בעשירי לניסן, ולא היה שום שייכות לזה שנעשה בשבת קודש, והיה לנו לעשות זכר בכל יום עשירי לחודש ניסן אפילו אם לא אירע בשבת. ותי' הלבוש וז"ל: "ומה שתולים הנס בשבת ולא בי"ד לחודש, איזה יום שיהיה, מפני שלא בא הנס אלא ע"י שמירת השבת, שמפני שידעו המצריים שהיו ישראל שומרים השבת במצרים כדאיתא במדרש (ש"ר א, כח), היו מתמיהים שהיו מטפלין בבעל חי בשבת, וע"י כך שאלום, לכך קורין דווקא שבת הגדול" עכ"ל. הרי אה"נ הנס של שבת הגדול מקושר לשבת קודש, וע"כ אנו עושין זכר בהשבת שהוא קודם פסח הגם שלא אירע ביום עשירי לניסן.

אמנם נראה לענ"ד ליישב הקו' באופן אחר, דעיקר התכלית ב'שבת הגדול' הוא לזכור הנס שנעשה בו, והתכלית של הנסים שנעשו הוא כדי לחזק האמונה והבטחון בהשי"ת, ולהכיר שהוא ית' מנהיג כל הבריאה כולה, והוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים. והוא ית' אוהב עמו ישראל, והוא מצילנו מיד העומדים עלינו לכלותינו. ולהודות להשי"ת על כל הנסים שנעשו לנו ולאבותינו. א"כ, אילו תקנו חז"ל לזכור נס זה ביום עשירי בניסן, אפשר שלא יתקיים התכלית בזכירת הנס, שקודם חג הפסח כאו"א טרד בטרדות גדולות להכין לקראת החג הגדול והקדוש ונורא, ופשוט דלא שייך להתבונן כראוי בנס זה לחזק עצמו באמונה ובטחון, והלהודות להשי"ת על הנס הזה בימי החול, וע"כ אפשר שמטעם זה תקנו חז"ל לזכור נס זה דוקא ביום השבת שלפני החג, שביום השבת אסור להכין עצמו לקראת החג, שאסור במלאכה, ואסור בהכנה, ושבת הוא יום של התבוננות שהאדם ביום השבת במנוחות הנפש, ושייך לקיים התכלית בזכירת הנס הגדול שנעשה.

--- Click here to view the PDF version ---

וכל דם לא תאכלו בכל מושבתיכם לעוף ולבהמה ... (ז-כו)

כמה דברים הצריכים זהירות בשבת קודש

פרש"י: בכל מושבותיכם - לפי שהיא חובת הגוף ואינה חובת קרקע, נוהגת בכל מושבות, ובקידושין בפרק א' מפרש למה הוצרך לומר. הוקשה לו לרש"י שתיבות 'בכל מושבותיכם' נראים כמיותרים, ובדרך רמז י"ל, שתיבת 'מושבותיכם' הוא מלשון 'שבת'. ותוך כדי שהזהיר הכתוב על איסור דם, ביקש להדגיש שידיעה זו נחוצה לנו ביותר על כל שבתות השנה, מאחר שעלינו להכשיר את הבשר הנאכל לכבוד השבת. ורצתה התורה להודיענו בזאת שהזמן שאכילת הבשר רצויה הוא בעיקר בשבת, ולא בימי החול. ואף שמצד הדין אין איסור באכילת בשר בימי החול, וישנם כאלו שמחובתם הוא לאכול בשר בחול כדי להתמיד בריאותם, מ"מ למי שאין הכרח בכך יש ענין להתנזר מן הבשר בימי החול. וזהו ממנהגי הצדיקים, כפי שהביאו מוהר"ח וויטאל זי"ע (בהקדמתו ל'עץ חיים'). וכתב שם שמנהג זה יפה הוא לאלו החפצים להשיג את חכמת 'פנימיות התורה'.

השתא דאתית להכי שתיבת 'מושבותיכם' מתפרשת גם על ענין השבת, יכולים לומר שגם איסור 'אכילת הדם' האמור כאן מורה על בחינה נוספת של 'אכילת דם', והיינו איסור 'הלבנת פנים' שהוא גם כן בגדר 'אכילת דמים', כדאיתא בגמרא (בבא מציעה נח:): 'תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק: כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים וכו', דחזינא ליה דאזיל סומקא ואתי חוורא' עכ"ל. ודבר זה שהאודם מסתלק, יכולה להיחשב כאכילת דמים. דהנה, שבתות השנה אינם כימי החול, שבהם טרוד כל אחד בעסקיו, ואינם כל כך פנויים להיפגש. וגם אם נפגשים, הוא רק לזמן מוגבל, עד שכל אחד רץ לאומנותו ולמלאכתו. ועל כן אינו מצוי כל כך שיבוא האדם לידי הלבנת פנים. לא כן הוא בימי השבתות, שנועדו למנוחה, ובני אדם שוהים יותר בקרבת אחיהם וידידיהם. גם בני המשפחות מצויין בבתיהם בעיקר בימי השבתות, כי בימי החול שוהים הבנים בבית תלמודם, ושבים לבתיהם רק בערב, ובשבתות כאשר ישבו אחים יחדיו, אז פניהם איש אל אחיו לדבר זה עם זה, ועל כן מצוי ביותר שיבואו לידי קטטה ומריבה ולידי הלבנת פנים, ועל כן ראתה התורה להזהיר על הזריזות בענין זה. ויתפרש הכתוב כך: 'וכל דם לא תאכלו' - עליכם להימנע מכל בחינה של 'הלבנת פנים' שהיא בחינת אכילת דם, 'בכל מושבותיכם' - בכל המצבים של שבתות השנה, הן כשהוא בבית הכנסת ומדבר עם ריעיו, מוטל עליו להיות זהיר מלדבר דברים האמורים לפגוע בזולתו, והן כשהוא עם ילדיו בביתו מוטל עליו להשגיח שלא יבואו לידי כך. וגם האב עצמו צריך ליזהר מאד בכבוד ילדיו המסובים יחד עמו, שלא להלבינם בגערות בפני בניו האחרים. ואף שיש לו מצוה לחנך את ילדיו, מכל מקום צריך ליזהר שיהיה זה בנחת, ולא שתהיה 'מצוה הבאה בעבירה'.

על ענין זה של 'הלבנת פנים' צריכים לעורר בכל מצב שיש לחוש שיכשלו בה, כי עוון נורא מאוד, ואין האדם יכול לשער השלכותיו, א"א כלל לתאר עד כמה סולדת נפשו של אדם מדיבור של חרפה, הן אמת כי בחיצוניות נראה הדבר כאילו לא אירע דבר, ולפעמים עוד נראה כי ידו של המבוזה היא על העליונה, כי מעמיד הוא פנים כאילו אינו מתפעל משבט לשונו של המבזה, אך בפנימיות הנפש עושים הדברים רושם חזק, אשר לפעמים קשה מאוד למצוא מזור לחרפתו. ימים מרובים יכול המבוזה להתהלך בין ההמונים ונפשו עליו תאבל מבלי שיהיו הדברים ניכרים בחוץ, ואילו היתה זו מכת חבורה, יכול היה לפחות ללכת אצל חובש והלה היה מטפל בו עד שיתרפא מצערו, אבל זה, אין צערו ניכר ואין איש שם על לב כי זקוק הוא לרופא נפשות. ואף אם בעצמו ישכיל להבין כי זקוק לרפאות את נפשו הכואבת, מכל מקום הלא מרובה היא צרת הנפש מצרת הגוף, שעל פי הרוב קשה מאוד לרפאותה, גם כאב ההשפלה של בזיון הוא פי כמה וכמה מכאב של הכאה.

--- Click here to view the PDF version ---

ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר ... (א-א)

Citing the Medrash, Rashi writes: “קְרִיאָה is an expression of affection, the [same] expression employed by the ministering angels [when addressing each other],” One might have thought that not only did Hashem precede all His statements (דיבורים) with a קריאה by first calling out to Moshe, but all the pauses between each statement as well (הפסקות). Thus, the posuk says "ויקרא ... וידבר", to teach us that only before each statement would He call out first, and not before each pause.

Now, why would one think that Hashem would call out before each pause or break? What is the significance of a break? The important part was Hashem’s words before and after it, not the break itself!

However, Rashi himself subsequently explains that the pauses had a very significant purpose, and that was so Moshe should have time to contemplate between each statement. In other words, the breaks were not simply a lack of speaking, a pause and nothing else. Rather, the breaks themselves were part of the actual teaching that preceded it, to review, to contemplate, and to prepare for the coming statement. Thus, the dibburim and hafsakos both formed together one uninterrupted session of learning.

The time of bein hazmanim fast approaches. It, too, is a time of hafsaka between the dibburim of Torah of the zman preceding it and the zman that follows. But just as when Hashem spoke to Moshe Rabbeinu, it was not deemed a hafsaka - any sort of pause - at all. It was a hemshech, a continuation of the previous zman, albeit with a different form and schedule. But it is a hemshech, a time to review, to contemplate and consolidate what one learned in the previous zman and prepare for the next one.

As the Ponovezher Rosh Yeshivah, R’ Elazar Menachem Mann Shach zt”l famously stated, it is not “bein hazmanim” - an amorphous in-between period of stagnation, but “zman habeinayim” - a zman of shteiging all its own, a bridge, not a gap, between the zmanim before and after it. Indeed, let us all truly embrace the challenge and approach this time as the opportunity it is for real growth, commitment and avodas Hashem.

--- Click here to view the PDF version ---

Relevant Psakim and Halachos of Chag HaPesach (2)

Understanding the Sale of Chometz. The obligation not to own chometz on Pesach and minimizing the chance of eating chometz, can be done by its removal and nullification. Yet, it has become customary to also sell chometz to a gentile and lease the location of the chometz to him (1). The mechanics of this is to appoint a Rav [and the Rabbanim working with in community sales] as a messenger to do the sale and leasing for him. Some people mistakenly think that they are selling their chometz to the Rav who resells it to the gentile. The reason for this mistake is that the the Rav makes a “Suddar Transaction,” asking them to pick up a yarmulka, which they think is a way to buy the chometz. In truth, there is no such transaction taking place. Appointing a Rav to sell and lease is accomplished by the signing of the Harsha’ah [document of appointing]. The act of lifting the yarmulka is just a custom to show sincerity in what the document of appointment says. This custom is mentioned in Shulchan Aruch (2).

Not in Person. If one cannot meet a Rav in person, he can send a completed and signed form to the Rav. Some shuls email a Harsha’ah and its members fill it in and send it back for printing. That is also valid. If that cannot be done, one can call a Rav and appoint him verbally. The Rav would fill in the Harsha’ah with the proper terms, indicating he has been appointed by that person.

Burning Chometz After the Sale. The RMA (3) writes that one should burn the chometz that belongs to him on Erev Pesach. It is hard to time the sale to make it before every person has already burned his chometz, and if the sale is first, he is not burning his chometz. To solve this problem many Rabbanim state verbally to the gentile that the chometz set aside to burn is not included in the sale. Of course this makes it absolutely imperative that each person ensures that his chometz is indeed burned properly.

Different Time Zones. If one is traveling and will be in a different time zone for Pesach, he should tell the Rav. Even if he is going to be in the same time zone, but probably in a place where Yom Tov starts quite a bit earlier or later, he should inform the Rav of his plans. This is because the Rav might need to include him into a sale made the day before, and/or exclude him from the immediate repurchase right after Yom Tov.

(1) מבואר בשו"ע או"ח תמ"ח (2) חו"מ קפב:א (3) רמ"א תלד:ב

--- Click here to view the PDF version ---

R’ Chaim Aryeh Fenster zt”l (Shaar Bas Rabim) would say: “'ונפש כי תחטא ... אם לוא יגיד ונשא עונו' - Shlomo Hamelech writes in Mishlei (28:13), ‘One who covers up his sins will not prosper, but the one who confesses and forsakes [them] shall be given mercy.’ By inserting the letter 'ו' into the word 'לא', the Torah here is alluding to this concept. When a person sins, 'אם לו יגיד' - ‘if he will tell it to Him’ - if he will confess to Hashem and repent - 'ונשא עונו' - ‘his iniquity will be forgiven.’ However, 'אם לא יגיד' - ‘if he will not tell it,’ he will attempt to conceal his sin and not do teshuvah - 'ונשא עונו'- ‘he will continue to carry (נשא) his iniquity.’”

A Wise Man would say: “Our prime purpose in life is to help others. And if you can’t help them, at least don’t hurt them.”

--- Click here to view the PDF version ---

ואם מן הצאן קרבנו מן הכשבים או מן העזים לעלה זכר תמים יקריבנו ... (א-י)

חובת השינון והחזרה ותועלתה

פרש"י: ואם מן הצאן - וי"ו מוסיף על ענין ראשון. ולמה הפסיק, ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה. נרחיב במקצת בביאור דברי רש"י שלפנינו, כי מלבד פירושו הפשוט יש בדבריו לימוד בענין לימוד התורה וקנינה. הנה בתחילה מפרש רש"י וי"ו מוסיף על ענין ראשון - אות ו' שבתיבת 'ואם' מחבר פרשה זו המדברת מדיני 'עולת הצאן' עם הפרשה שלפניה העוסקת בדיני 'עולת הבקר', ומגלה בכך שדיניהם שווים, כלומר, גם הדינים והחיובים המפורשים רק באחד משניהם חיובם בשניהם, ולכן גם 'עולת הצאן' טעונה סמיכה והפשט, על אף שנאמרים מפורשות רק 'בעולת הבקר'. וכמו כן טעונה גם 'עולת הבקר' שחיטה בצפון, על אף שחיובו מפורש רק ב'עולת הצאן'. ועל כך ביקש רש"י ללמדינו למה הפסיק כלומר, למה הוצרך הכתוב לחלקן לשני פרשיות? הרי דיניהם שווים, והיו יכולים לכלול שני סוגי העולות בפרשה אחת ולכלול באותה פרשה כל דיניהם וחיוביהם, ומה ענין לחלקם לשני פרשיות ולהכפיל עיקר הדברים המפורשים בשניהם? התשובה היא כדי ליתן רווח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה. - כדי שיתבונן משה רבינו תחילה במקצת הדינים, ורק אחר שיהיו הדברים ברורים ומיושבים על דעתו, יוסיף על הראשונות.

הדבר מובן מאליו שלא הפסיקה התורה בין פרשה לפרשה רק כדי לספר לנו האיך נאמרו הדברים למשה, כי אם כדי להורות גם לנו על החיוב להתבונן בין פרשה לפרשה, יתר על כן, רואים אנו בחז"ל (נדרים לח.), שמשה רבינו מצד עצמו לא היה צריך כלל להתבונן בין הפרשיות, כיון שבלאו הכי לא היה בכוחו האנושי להשיג את התורה הארוכה מיני ים רק בארבעים הימים המועטים שהיה במרום, כי אם בדרך נס, ואכן זכה לכך, כנרמז בלשון הכתוב (שמות לא, יח) 'ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו' שהסיג את התורה ב'נס' ובלא יגיעה, ככלה הניתנת להחתן בלא יגיעה. ומאחר שהשגתו לא היתה תלויה בטבע, לא הוצרך להפסקות כדי לזכות לבהירות, והסיבה שכן עשאה הקב"ה בהפסקות, לא היתה כי אם עבורינו, ללמדינו שכשם שהרב לא הכיל את לימודו כי אם מתוך הפסק והתבוננות כך כל הבאים אחריו.

וכיון שהדברים ללמדינו הם באים, לכן הארכתי בפירוש דבריו של רש"י, כי מן הראוי להתבונן גם במציאות הדברים שעליהם נסובים דבריו, כי על אף שגם מעצם לשונו של רש"י אנו מבינים כוונתו, מתבררת כוונתו ביותר אם מתבוננים במציאות הדברים. דהנה מגוף מאמרו של רש"י אתה למד, שגם אחר שלמד אדם פרק אחד או הלכה הלכה אחת, והדברים ברורים ומובנים לפניו, גם אז אין לו למהר תיכף אל הפרק או אל ההלכה הבאה, כל עוד שאינו מתבונן באותו פרק כמה וכמה פעמים. כי בראיה שיטחית נדמה לו לאדם לפעמים שכבר הבין את הדבר שלמד לאשורו, אבל לאמיתו של דבר לא הבחין בכמה וכמה פרטים מוקשים שבהעדר הבנתם לא שייך להגדיר את ידיעותיו כ'מובנים', ולכן עליו למשמש בו כמה פעמים ולהתבונן אם אכן אין פגם בהבנתו, ורק אחר כך ביכולתו להמשיך אל ההלכה הבאה. זהו המובן הפשוט היוצא מלשונו של רש"י 'ליתן רווח בין פרשה לפרשה' כלומר, בין פרשה שלימה לפרשה שלימה, או בין פרק שלם למשנהו.

אולם צריכים גם כן לדעת שלא כל הנפשות שוות, ולפעמים צריכים לחלק אפילו פרשה אחת לשנים, ללמוד מחציתה או מקצתה ולהתבונן בה, ואחר כך להשלימה, וכפי שהיה המציאות גם במקרה שלפנינו, שבעוד שלא גמר משה ללמוד כל פרשת 'עולת הבקר' ועדיין היה חסר לו הדין שהיא טעונה שחיטה בצפון, כבר ניתן לו הרווח להתבונן בפרשה זו.

--- Click here to view the PDF version ---

ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר ... (א-א)

    The very first word of the parsha, “Vayikra,” is written with a small alef, an alef ze’eirah. Chazal tell us that this tiny letter hints to something remarkable: Hashem’s voice, powerful enough to shake the heavens, was heard only by Moshe Rabbeinu. No one else heard a sound. Not a whisper. Not an echo. Moshe alone was tuned in, able to hear a call that the rest of the world simply could not detect. The small alef reflects that quietness, that inwardness, that ability to be so deeply focused that the outside world fades away. It is the Torah’s way of showing us that true greatness often operates in silence - not in thunder, not in spectacle, but in a private conversation between Hashem and the one who is humble enough, still enough, and pure enough to hear it. Sometimes the holiest moments are the ones no one else notices.

The following story alludes to this idea of Moshe hearing what no one else could. Every Shabbos in the home of the tzaddik, R’ Chaim Kanievsky zt”l, was an event. People vied for the exclusive opportunity to sit at a Shabbos seudah with the Gadol Hador. It wasn’t the food they came for. It was to bask in the presence of gadlus. The Rebbetzin a”h, would cook and host a large seudah for those fortunate enough to be invited. Many family members were in attendance and even two bochurim per seudah were allowed in, usually after waiting months on a list, just to sit at the table with R’ Chaim.

One such bochur, who finally received his turn about ten years ago, described the experience with a sense of awe. “After davening vasikin in R’ Chaim’s house,” he said, “they spread a tablecloth, set out the food, and the seudah began. It felt unreal. R’ Chaim was sitting right there, eating simply, quietly, with that same otherworldly focus you always hear about.”

As the meal went on, each person at the table was given a chance to ask the Rav a question. The bochur waited, rehearsing his question over and over in his mind, trying to steady his nerves. He had been warned beforehand: “If you want R’ Chaim to hear you, you have to speak loudly. He cannot hear very well so whatever you do, speak loudly.”

Finally, there was a brief pause in the conversation - it was his time to shine! The perfect opening. The bochur gathered up his courage and focusing on R’ Chaim shining countenance, he practically shouted his question across the table.

But R’ Chaim didn’t move. Didn’t turn. Didn’t blink. He didn’t react at all. Obviously, he hadn’t heard the question.

R’ Chaim was facing the opposite direction, completely absorbed in whatever sugya was flowing through his mind at that exact moment. The bochur felt his face burning. He tried again - louder. And louder. His voice echoed through the room, but it was as if the Rav was in a different world entirely. Later, the bochur would say, “It was like shouting into the side of a mountain. My voice was loud, but it couldn’t penetrate the walls of Torah surrounding him.”

He kept trying, each attempt more desperate than the last. Still nothing. R’ Chaim remained motionless, his mind clearly elsewhere, his thoughts wrapped in Torah. Someone sitting opposite the bochur noticed his distress. The man locked eyes on R’ Chaim and pointed directly at the bochur sitting there. Loudly, he said, “Rebbi, this bochur is asking something.”

And in that instant, everything changed. R’ Chaim turned his head. His eyes locked onto the bochur with full, total attention, as if the entire world had just snapped into focus. The bochur, now mortified by how loudly he had been yelling, lowered his voice to a near whisper and nervously asked his question. R’ Chaim answered immediately, clearly, without hesitation, as though the question had been waiting for him all along. The whole exchange lasted no longer than a few seconds.

The bochur later reflected on the moment with amazement. Until someone pointed him out, nothing in the world had been able to interrupt R’ Chaim’s concentration. His immersion in Torah was absolute. But the moment he became aware that someone was speaking to him, he turned instantly, fully present, fully attentive. The scene remained etched in his memory: the quiet room, the long table, the simple Shabbos food, and R’ Chaim sitting with a calm stillness, his mind soaring in the heights of Torah one moment and then, in the next, turning his focus to hear the question of a young student who had waited months for this moment.

--- Click here to view the PDF version ---

ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה' ... (ב-א)

MASHAL:     Deep in a Soviet gulag, the guards were baffled with a mystery. Disciplined and cruel they knew that “re-education” meant stripping the prisoners of any leisure or humanity. Hence, playing cards was a crime against the state. The guards would storm in, throwing thin mattresses to the floor and ripping open the seams in the prisoners’ tattered jackets. They checked the rafters, the soles of boots, and even the bread rations. Yet the moment the heavy iron door slammed shut and the footsteps faded, the deck of cards would hit the wooden table with a defiant thud.

R’ Mendel Futerfas zt”l, a well-known Lubavitch chasid who was thrown into the freezing landscape of Siberia, eventually asked the leader of the gang how they did it.

Grinning from ear to ear, the chief replied, “That is their mistake, Rabbi. They look everywhere except at themselves. As they grab us to frisk us, we lean in and slip the cards into their own overcoat pockets. A man can search a thousand rooms, but he never thinks to search his own coat!”

NIMSHAL:     The “korban” in Parshas Vayikrah is designed to serve as a substitute for oneself on the mizbeach, forcing a person to witness the animal and realize with a shock, “That could have been me!” Rather than searching our external circumstances, blaming luck, neighbors, or environment for our struggles, the ritual of the Korban demands that we “check our own pockets” and recognize that the animal on the altar represents our own untamed ego and animalistic drives. By contemplating our true self-value and the weight of our actions - in that moment of honesty, we stop projecting our problems onto the world and instead accept the responsibility to repent and refine our internal character for the future.

--- Click here to view the PDF version ---

ואחלל שרי קדש ואתנה לחרם יעקב וישראל לגדופים ... (ישעי' מג-כח)

   Yeshaya HaNavi declared, “Because of your sins, I will cause Your holy princes to become desecrated by enemies. I will time and again give over Yaakov for destruction and Yisrael for insults by the enemy.” This reveals Hashem’s actions in how he often destroys “holy princes,” including righteous and noble Jews, together with the wicked ones, because of the sins of the generation. We know that Hashem is a merciful G-d, thus it is surprising that he would do this.

R’ Dovid Kimchi zt”l (Metzudas Dovid) explains that according to the Medrash, the “holy princes” mentioned here are the angels in heaven. When Yirmiyahu HaNavi urged the Jews to do teshuva before the enemies would enter Yerushalayim and destroy the Bais Hamikdash, they replied haughtily that no enemy would ever set foot in the city. In fact, they argued that they knew the various names of the angels, and they will command them to do various tasks to make Yerushalayim impenetrable. When the Almighty saw the arrogance of their talks, He said that he has seen that the angels have become the Jews’ substitute for doing teshuva and He will therefore change the angels’ names and hence their tasks. In doing so, the Jews’ plans to thwart the enemies were confounded and Yerushalayim fell. This is the meaning of the words "ואחלל שרי קדש" - that Hashem “caused the heavenly hosts to become desecrated.” Yet, despite their sins and punishment, Hashem wants Klal Yisroel to not lose heart - the hard and distressful situations will eventually cease.

--- Click here to view the PDF version ---

מנחות דף סג: "ריבוי בשיעורים"

    Rava asks [סד.]: A חולה שיש בו סכנה on שבת needs 2 figs. We have two options: take 2 figs from two separate stems, which requires cutting 2 stems (2 מלאכות) or cut one stem that has 3 figs, which is only one מלאכה but involves ריבוי בשיעורים since one fig is unnecessary. Which is preferable: doing 2 מלאכות or doing 1 מלאכה that includes ריבוי בשיעורים? The Gemara concludes that it is פשיטא we cut the single stem, even though it includes an extra fig. תוס' says: Rava could not answer his ספק from the דין of ממלא אשה קדירה בשר אע"פ שאינה צריכה אלא אחת (i.e., on יו"ט one may add extra to his pot even if it is not necessarily needed), because that is talking about יו"ט which is קיל because מלאכת אוכל נפש is הותרה, so we are not חייש for the טרחא of adding more to a pot. But the ספק of Rava is on שבת which is not נדחת משום אוכל נפש, so we are also not מתיר ריבוי בשיעורים. The רשב"א argues and says: ריבוי שיעורים is only an איסור דרבנן (even on (שבת so on שבת the רבנן are מחמיר and on יו"ט they are not. The ר"ן [ביצה יז. ד"ה ומיהא] asks on the רשב"א: If ריבוי בשיעורים is only an איסור דרבנן what is the ספק of Rava? If we cut 1 stem that has 3 figs on it, it is ריבוי but that is only a דרבנן according to you; if we cut 2 stems it is 2 מלאכות which are דאורייתא! Thus, he says, "ודאי נראה לי" that ריבוי בשיעורים is an איסור דאורייתא and that is why Rava had a question. Even so, explains the ר"ן there is a difference between שבת and יו"ט. On שבת doing מלאכה is only דחוייה for a חולה so when the עיקר מלאכה is אסור but it is just נדחה, its ריבוי is also an איסור דאורייתא. But on יו"ט where אוכל נפש is הותרה, its ריבוי is like it and מותר also, as long as it is "בטורח אחד".ע"ש

The שו"ע [או"ח שי"ח, ב'] rules that if one cooks on שבת for a חולה, a בריא may not eat from the food, because "חיישינן שמא ירבה בשבילו". The משנ"ב explains that he might add extra for someone else, which the ר"ן considers אסור מדאורייתא; although some hold it is only דרבנן, the משנ"ב concludes that the עיקר is that ריבוי בשיעורים is דאורייתא. The מנחת חינוך [סוף מוסך שבת] challenges the ר"ן: If ריבוי בשיעורים is דאורייתא then if a חולה needs a certain amount, like only a small bird, it should be אסור to שחט a larger animal, since that too is unnecessary excess, just like cutting a stem with extra figs. Yet the Gemara says that השוחט לחולה בשבת allows a בריא to eat raw meat, while המבשל לחולה does not, because only by cooking is there a concern of שמא ירבה בשבילו. But according to the ר"ן we should also worry that one might שחט a larger animal than needed and violate ריבוי בשיעורים דאורייתא. This דין of the מנחת חינוך needs explanation: in cooking, adding more food creates more melachah, so ריבוי בשיעורים is understandable. But in שחיטה the איסור is נטילת נשמה and killing a larger animal is the same act of נטילת נשמה as killing a smaller one. What difference should the size of the animal make? (See אור שמח הל' שבת פי"ח, א')

--- Click here to view the PDF version ---

דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם אדם כי יקריב מכם קרבן לה' ... (א-ב)

בענין עבודת הקרבנות

    פסק השו"ע (או"ח סי' מ"ח), בכל יום יאמר פרשת התמיד בבקר. וכתב המשנה ברורה (שם) הטעם לזה: "התמיד, והיא במקום הקרבת קרבן התמיד שכן קבלו חז"ל שבזמן שאין בהמ"ק קיים ואין יכולין להקריב קרבנות מי שעוסק בהן ובפרשיותיהן מעלה עליו הכתוב כאלו הקריבום ולכך יש אומרים ג"כ סדר המערכה מטעם זה והוא מה שנתפשט המנהג בימינו לומר בכל יום אביי הוי מסדר וכו'", עכ"ל. הרי, כיון שאין בית המקדש קיים ואין אנו יכולין להקריב הקרבנות, אנו קורין פרשיות של הקרבנות והם במקום הקרבתם, והוי כאילו הקריבם. וכתב הגר"ח קנייבסקי זצ"ל (אורחות יושר עמ' צה) שמבואר בפוסקים שיש "חיוב" לומר פרשת התמיד, ואינו רק מנהג בעלמא.

ויש להעיר על חיוב זו, דהנה יש כמה וכמה מצות שאינם נוהגים בזמן הזה, וכיון שאין אנו יכולין לקיימם, לא תקנו חז"ל לקיים המצוה באופן אחר, כגון מצות ביכורים, אין לנו הבית המקדש להביא ביכורים, ואין אנו מקיימים מצות ביכורים באופן אחר. א"כ מדוע כאן במצות הבאת קרבנות תקנו חז"ל אופן לקיים החיוב על ידי אמירת פרשת התמיד בכל יום דהוי כאילו הקריב הקרבן, הרי כיון דא"א לקיים המצוה להוי ככל המצות שאין אנו יכולין לקיימם, ואנו בגדר אנוסים.

ונ"ל בהקדם יסוד גדול בעבודת הקרבנות. דהנה ידועים מה שביארו הראשונים בעבודת הקרבנות, דמה התועלת בהקרבת בהמות להשי"ת. דהנה הבהמה דומה לגוף האדם, וכשמקריב את הבהמה צריך המקריבו לחושב ולדמות בדעתו כאילו הוא בעצמו הוקרב להשי"ת. [עי' ברמב"ן פסוק ט', ובספר החינוך מצוה צ"ה.] שעבודת הקרבנות הוא ענין של מסירות נפש, שצריך האדם לדמות בדעתו שהוא הבהמה הוקרב להשי"ת. וזהו החיים של כל יהודי לחיות עם מסירות נפש, כל עת וכל רגע לעשות רצון אבינו שבשמים. ולפי זה אפשר שזהו הטעם מדוע בכל יום הוקרב בבית המקדש תמיד בכל בוקר וערב, שכל אדם צריך להתחזק את עצמו להכיר האמת מהו עבדותו בהאי עלמא, שהוא חייב בכל עת ובכל רגע לחיות עם מסירות נפש לעבוד השי"ת. וא"כ לפי זה מובן הייטב מדוע תקנו חז"ל אופן לקיים מצוה זה גם בזמן הזה, דעכשיו שאין לנו הבית המקדש ואין אנו יכולין להקריב הקרבנות, אין לנו חיזק זה מאת עבודת הקרבנות, אבל כיון שהוא נחוץ מאוד מאוד לכל יהודי, תקנו חז"ל אופן אחרת כדי לקיים החזיק בכל יום, והיינו ע"י אמירת פרשת הקרבות דנחשב כאילו הקריב הקרבנן בכל יום. ואפשר שזהו הטעם מדוע ניתנה לכלל ישראל מצות הקרבן פסח במצרים, שבשעה שהם באם להיות יהודי העובד השי"ת, צריך להכיר יסוד של יהודי הוא מסירת נפש, ושהוא מוכן ומזומן להקריב עצמו לעבוד השי"ת.

--- Click here to view the PDF version ---

אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם ... (א-ב)

Sefer Vayikrah discusses the concept of bringing korbanos, sacrifices, to Hashem. The following vort captures the essence of the sacrificial objectives. Chazal note that the word "מכם" seems superfluous. (See Rashi) R’ Moshe Shloime zt”l, a maggid and dayan in Vilna, and a close talmid of the Vilna Gaon zt”l, says the following clarification which explains why the word is necessary. In the Sefer Kuzari, the king asks the chover this question: How do korbanos bring the Yidden closer to הקב"ה? The chover responded: I don’t know, but the same way we don’t begin to understand how the holy neshama can reside in the physical body and is not sustained through spiritual fuel, but rather by “gashmiyusdike” food, so too, we are able to get close to Him through the sacrifices, without our comprehension. Thus, said R’ Moshe Shloime, you want to understand how is it "יקריב קרבן לה'"? The answer is "מכם" - from our own co-existence of our גוף and נשמה, that’s proof that kirvas Elokim can be attained through being makriv a korban.

Perhaps we can add two additional machshavos. You want to know how Hashem allows us to get closer to Him? The answer is "מכם". When you sacrifice from yourself, when you’re מוסר נפש in some small way. Secondly, when a person is careful in the "מכם" arena, his interpersonal relationships, then the בין אדם למקום arena will also be enhanced.

As Pesach approaches, there’s an age-old minhag to give מעות חיטים. We help our fellow Jew meet his monetary Pesach needs. This is so appropriate at this time of year as we are told, "בניסן עתידין ליגאל". It would behoove us to embark on a path to becoming better עבדי ה' who care about our fellow Yidden. In that zechus, may this be our last Pesach in golus.

Better yet. It should be our first post-geulah Pesach! בסייעתא דשמיא!

--- Click here to view the PDF version ---