כל ימי נדר נזרו תער לא יעבר על ראשו עד מלאת הימם אשר יזיר לה' קדש יהיה גדל פרע שער ראשו ... (ו-ה)

    In the city of Pozna, long before his greatness became known to the world, lived the holy Maharsha, R’ Shmuel Eliezer Halevi Eidels zt”l. In those early years, he was not recognized as a towering Torah scholar. In fact, many people regarded him with suspicion and even degradation. The reason was simple and, to them, inexplicable: he looked like a nazir and grew his hair long. His unusual appearance made him seem strange in the eyes of the townspeople, and they whispered about him, wondering why a man who appeared so ordinary - and perhaps even odd - would choose to look that way.

Only his wife knew the truth, and she guarded the secret faithfully. The Maharsha’s diligence in Torah study knew no limits. Night after night, he sat alone, writing his commentary on the entire Shas. He feared that sleep might steal precious moments from his learning, and so he devised a method to keep himself awake. He tied his long hair to a rope fastened to the ceiling. If exhaustion overcame him and his head began to fall toward the table, the sudden pull of the rope would wake him instantly. In this way, he ensured that he would not sleep through the night until his work was complete. Only during the day would he allow himself a brief rest - no more than three hours at a time - before returning to his sacred labor.

In the same shul where the Maharsha davened, another hidden tzaddik served quietly as the shamash. No one suspected the depth of his devotion. Every midnight, he would enter the shul, lock the door behind him, and begin to recite the entire Sefer Tehillim. When he finished one of the five sections, he would walk in a circle, making a hakafah around the bimah and then continue on, until he had completed the entire Tehillim. This was his nightly practice, carried out in silence and secrecy.

One night, fatigue overtook him and he fell asleep inside the locked synagogue. Suddenly, he felt a hand shaking him awake. Standing before him was a tall man dressed in royal garments, his bearing noble and imposing. “Excuse me,” the stranger asked, “where does the Maharsha live?” Still groggy, the shamash rose and led him through the quiet streets to the Maharsha’s home. When he returned to the synagogue, he discovered that the door was still locked exactly as he had left it. Confused, he told himself he must have imagined the whole thing, for he was still tired, and resumed his recitation.

But again he fell asleep. And again he was awakened - this time by a handsome man with red hair, also dressed in royal clothing. The stranger asked him the same question: “Where does the Maharsha live?” The shamash, bewildered but obedient, led him as well. Returning once more, he locked the door tightly, checked the windows, and continued saying Tehillim.

A third time he drifted into sleep. And a third time he was awakened, now by a man dressed in leather garments and a breastplate. The stranger repeated the same question. This time the shamash could not contain his astonishment. “Who are you?” he demanded. “And how did you enter the synagogue when the door was locked?” The stranger looked at him gravely. “I will tell you who we are,” he said, “but know that if you reveal this before the proper time, you will die.”

The shamash nodded, trembling. “The first man you saw,” the stranger said, “the tall one in royal clothing, was Shaul Hamelech, as it is written, ‘From his shoulders and upward he was taller than all people.’ The second, handsome and ruddy, was Dovid Hamelech. And I,” he continued, placing a hand upon his breastplate, “am Eliyahu Hanavi. We are going to the Maharsha because in the heavenly court they did not know how to rule in the matter of Shaul persecuting Dovid. I come as a witness, and they come as the litigants. In Heaven it was decided that only the Maharsha can judge between them.” And then, he vanished.

The next day, the shamash gathered the sages of the community and told them everything he had seen. When he finished, he added, “Know that the Maharsha is a hidden Tzaddik. And know also that, as Eliyahu told me, I will die. But I die with joy - for the holiness of Hashem and for the sake of the Tzaddik, so that no one will ever again cause him pain or despise him.”

Within moments, the shamash passed away. From that day forward, the Maharsha was no longer regarded as strange. Word spread of the heavenly visitors who had sought his judgment, and his greatness became known throughout the land. Students flocked to him, eager to learn from the man whose Torah was cherished not only on earth, but in the courts of Heaven. (לחזות בנועם ה')

--- Click here to view the PDF version ---

ויקריבו נשיאי ישראל ראשי בית אבתם הם נשיאי המטת ... (ז-ב)

MASHAL:     Baron Shimon Zev Rothschild was a generous and steady supporter of the Chofetz Chaim’s yeshivah in Radin. After being impressed by the Chofetz Chaim’s integrity regarding the pricing of his seforim, the Baron began sending an annual contribution of 5000 marks to be distributed among Torah scholars. However, when the Baron passed away, his heirs ceased this practice, leaving everyone disappointed that his noble support had come to an end. Many people wondered why a man who was such a friend to Torah scholars did not leave some of his vast wealth to the yeshivos in his will.

The Chofetz Chaim understood the true reason behind this. He noted that such overwhelming generosity is actually prevented by Heaven. Hashem wants every single Jew to have the opportunity to buy a share in Torah. If a millionaire who appreciates Torah is permitted to do as he wished, he would purchase the entire merit of Torah support with his fortune.

The Chofetz Chaim concluded by asking, “How then would the poor cobbler or tailor have a chance to merit anything?”

NIMSHAL:     Parshas Naso details the gifts brought by the 12 Nesi’im (princes) for the Mishkan’s dedication, meticulously repeating the exact same list of items for each prince. There are two lessons we learn from this repetition. First, Hashem deeply cherishes every individual’s contribution, recording each as a unique, precious act. Second, by ensuring every prince gave the exact same amount, the Torah prevents any single group from monopolizing the dedication. Hashem desires collective participation, ensuring that every individual, regardless of status, has an equal opportunity to build and support holiness.

--- Click here to view the PDF version ---

מה נעשה לנער היולד ... (שופטים יג-ח)

   Shimshon HaGibbor was arguably one of the greatest Nazirim in history, and the story of his birth is filled with lessons for the Jewish people forever. An angel informed Shimshon’s mother that after years of childlessness, she will finally bear a child. This child was to be a lifetime Nazir and both her and her child must abstain from all foods forbidden to a Nazir. Manoach, her husband, wasn’t there at the time but asked that the “messenger” return and repeat the instructions for him to hear personally. Interestingly, the angel did indeed return but did not repeat anything new. Why then did the angel return at all?

R’ Yitzchock Zev HaLevi Soloveitzik zt”l (Brisker Rav – Chiddushei HaGriz) explains that Manoach had no idea how to care for such a child. He was rather annoyed that a strange “messenger” met his wife and promised her a child on condition that she fulfill a rather vague set of rules.

The Torah teaches that a Nazir needs to actively decide to accept this status upon himself. In this case, that did not happen and as a result, Manoach needed clarity on how to initiate a Nezirus from birth and requested that the “messenger” return so he can ask him“what to do with the lad that will be born?”

The angel said nothing new about the Nezirus because nothing was required to start such a Nezirus. Sometimes, we scurry about frantically hoping to accomplish while really silence and patience is required to accomplish our goal.

--- Click here to view the PDF version ---

נשא את ראש בני גרשון גם הם לבית אבתם למשפחתם ... (ד-כב)

The Levi’im were split into three groups: Kehos, Gershon and Merari. As the Jewish nation traveled through the wilderness, the bnei Kehos were to carry the holy keilim of the Mishkan, the bnei Gershon were to carry its various curtains and partitions, while the bnei Merari were responsible for transporting the heavy beams of the Mishkan. When counting the bnei Gershon, the pasuk uses a strange expression - "נשא את ראש בני גרשום גם הם" that we should also count the bnei Gershon. What is the posuk coming to emphasize with the phrase "גם הם"?

It is a well-known, though unfortunate phenomenon in classrooms that the Rebbi or Morah gives attention mainly to the highest tier of the class who shine and excel, and the lowest tier, who need constant chizuk and encouragement. The ones stuck in the middle, though, usually fall through the cracks. These are the quiet, well behaved students who don’t do well enough to warrant especial consideration but also don’t rock the boat enough to attract the teacher’s ire, and in an environment where the teacher’s attention is split among a multitude of students, they are often lost among the crowd and are not given the focus and attention they deserve. Now, if Kehos is the “top of the class” as it were, Gershon is this middling group. Thus, the Torah exports us: When you are "נושא ראשי בני קהת" - when you lift up and shower the “Kehos-niks” with attention and praise, don’t forget the “bnei Gershon”! "נשא את ראש בני גרשון גם הם" - lift them up as well; don’t let them fall between the cracks! They, too need and deserve our praise and recognition, even if their accomplishment are not as dazzling as their better peers.

In these days leading up to Tammuz and the Three Weeks, let us be mechazek ourselves in seeking the good in every yid, no matter how plain he may seem to us, and injecting him with the warmth and encouragement he or she needs to grow. Aside from being an important exercise in ahavas yisroel in its own right, what they eventually become - perhaps due to your short words of chizuk - may just surprise you.

--- Click here to view the PDF version ---

ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן וימשח אתו ויקדש אתו ואת כל כליו ... (ז-א)

Chazal say that the word "כּלות" is written with a pasach under the "כּ", and not the expected sh’va. It hints to the word"כּלה" - a bride. Upon the culmination of the building of the Mishkan, Klal Yisroel was likened to a kallah going to her chuppah. Yet, obviously, this wasn’t the end. Rather it was just the beginning of the עבודת הקרבנות.

Says R’ Elazar Menachem Mann Shach zt”l, by a yid there’s no such thing as an end. Life is one continuous project of avodas Hashem. And that is exactly the connection to the kallah. Just as a kallah “ends” her childhood years as she stands under the chuppah; that end is but a stepping stone to the next level of her growth. So too was the Mishkan the stepping stone to our next level in עבודת ה'. For a yid, every seeming conclusion is really Hashem opening the door to a higher, deeper, and more refined stage of serving Him.

R’ Yeruchem Levovitz zt”l, the famed Mashgiach of pre-war Mir, would cringe when he heard a chosson exclaim, “Now I’m starting my life anew.” He would say: woe is to such a life that can just end like that. It might be a new chapter or page in your life but essentially it’s one continuous life as an eved Hashem.

Each Shabbos we proclaim "ויכלו השמים ... ויכל אלקים" - Hashem completed the creation of the world. But obviously that was not the end. It was the beginning of the world! The universe, in its entirety. That was a timeless lesson for all.

We just completed counting Sefiras Ha’omer, culminating with the Yom Tov of Shavuos, when we received the Torah. But we must realize that the "תמימות" of that mitzvah didn’t end anything! Rather we began the next chapter as avdei Hashem, being a מצווה ועושה; becoming truly committed bnei Torah.

This machshava should bezras Hashem accompany us as we navigate our way through life.

--- Click here to view the PDF version ---

חולין דף כד: "נתמלא זקנו ראוי לעשות ש"ץ ולירד לפני התיבה ולישא את כפיו"

    The braisa states: once a man is נתמלא זקנו his beard has filled out, he is qualified to be a שליח צבור and if he is a כהן he is qualified to דוכן. [ד"ה נתמלא] תוס' asks: the Mishnah [מגילה כד] says: a קטן may not be נושא את כפיו, which implies that once he is מביא שתי שערות he is permitted to be נ"כ and a ש"ץ, yet this is a younger stage of נתמלא זקנו that our braisa requires. תוס' answers, once he is מביא שתי שערות he may be a ש"ץ but to be a ש"ץ קבוע or to be the ש"ץ on days of תעניות or מעמדות for that he needs to be a נתמלא זקנו.

Tosfos [מגילה כד] elaborates, that our braisa that requires נתמלא זקנו is referring to נ"כ בקביעות but באקראי בעלמא it is sufficient to only be מביא שתי שערות. Tosfos asks further that we see [סוכה מב] that even a קטן may דוכן. Tosfos answers that a קטן is permitted to be נ"כ but only together with adults, he may not דוכן by himself until he’s מביא שתי שערות.

The [או"ח קכח, לד] שו"ע says: 1) a קטן may not דוכן by himself, but he may דוכן together with גדולים for חינוך purposes. 2) Once he is מביא שתי שערות he may דוכן by himself, but only באקראי and not בקביעות. 3) Once he is נתמלא זקנו he may דוכן by himself בקביעות.

The מחבר says, anyone who has reached the age of נתמלא זקנו even though he personally hasn’t started to grow a beard yet, he is still considered to be in the category of נתמלא זקנו. The ביאור הלכה [ד"ה אבל] brings the עולת תמיד who says, when the מחבר says that a קטן may דוכן with גדולים he means even בקביעות. The ח"ח concludes that this is משמע from the מחבר and וכן פסק החיי אדם. The משנ"ב says: במדינתינו that our מנהג is to only דוכן on יו"ט, a כהן who is מביא שתי שערות may דוכן every יו"ט even by himself, because this is considered באקראי.

The [קכ"ח, מד'] רמ"א says, today we are נוהג not to דוכן daily but only on יו"ט. The reason, he explains, is since we are always טרוד and preoccupied with work, we are not בשמחה and we know that only a "טוב לב הוא יברך" - in other words, one needs to be in a state of שמחה when blessing someone and today we aren’t, so we only דוכן on יו"ט when we are בשמחה. Even on יו"ט we only דוכן by מוסף because it is right before we are about to leave and enjoy שמחת יו"ט at the Yom Tov seudah.

The משנ"ב brings from the לבוש that we also דוכן on יום כיפור because of the שמחה of receiving מחילה וסליחה. Some say the reason we דוכן in ארץ ישראל every day and not just on Yom Tov is because they are בשמחה that they aren’t living in חוץ לארץ.

--- Click here to view the PDF version ---

Monetary, Interpersonal Laws and Din Torah (70)

Laws of Loans. Writing a Loan Document. The Gemara (1) and Shulchan Aruch (2) strongly favor loaning money with a document. That way, there will be no chance of forgetting or deliberate falsely denying the loan. Nowadays people who lend small amounts [coins or a dollar or two], that people are easy to be moichel, are not accustomed to writing a document. However, when one lends a serious amount he should do as the Gemara says and document it, making sure to keep it in a safe place and use it when necessary. There are four ways to write a document: 1) Two witnesses see the money being given over as a loan, and write a document saying that in their presence, Reuven lent money to Shimon. They should date the document either in Torah or secular dates, state the amount, detail the terms and date(s) of payment(s), and sign underneath, either with their Jewish or secular names. 2) Even if they did not witness the loan, but the borrower made a proper admittance that money was advanced to him from Reuven, with terms and date of of payment, they can document it and sign it. The above two ways might not always be practical for two reasons: Firstly, it is not always easy to get two kosher witnesses who are available. Secondly, many times the borrower [and sometimes the lender as well] does not want other people to find out about the loan. Therefore the following two methods can be be more practical. 3) Shimon the borrower signs a printed document that he borrowed. 4) Shimon writes in his verifiable handwriting that he received money as a loan. This does not even need a signature because his verifiable handwriting counts as a signature (3). The last two methods are known in the Gemara as “ksav yado.”

Text of Ksav Yado. The text should read close to the following: Date. I the undersigned borrowed $____ from Reuven on the above date. Payment(s) is (are) due on ____. It is my responsibility to pay then even without Reuven claiming payment. Any verbal claims of Reuven, or those who receive his rights, will be believed against any denials of mine or those who receive my rights. To all the above I affix my signature.

(1) בבא מציעא עה: (2) חושן משפט ע:א (3) שם סט:א

--- Click here to view the PDF version ---

R’ Yitzchok Meir Alter zt”l (Chiddushei HaRim) would say: “'והתודו את חטאתם אשר עשו' - The commandment to confess one’s sins is the cornerstone of the mitzvah of repentance (see Rambam, Hilchos Teshuvah 1:1). Why does the Torah choose to mention it here in connection with the sin of stealing? Every sin that a person commits is partially an act of theft: Hashem gives the person energy and strength and wants him to utilize it for Torah study and fulfilling mitzvos. Thus, when a person uses his energy for committing sins, he is ‘stealing’ from Hashem. Therefore the mitzvah of confession is mentioned in connection with stealing.”

A Wise Man would say: “If you wait for the perfect moment when all is safe and assured, it may never arrive. Mountains will not be climbed, races won, or lasting happiness achieved.”

--- Click here to view the PDF version ---

ואת ארבע העגלת ואת שמנת הבקר נתן לבני מררי כפי עבדתם ביד איתמר בן אהרן הכהן ... (ז-ח)

קבלה טובה - הסיוע לקיימה

    מידי שנה קוראים פרשת נשא סמוך ונראה לחג השבועות, ולימוד נאה מצאנו בפרשה זו, שהוא היסוד העיקרי ל'קבלת התורה' על ידי אמירת 'נעשה ונשמע'. דהנה בריש פרשתן מובא הציווי מהשי"ת למשה לפקוד את הראוים לבוא לצבוא צבא לעבודת אוהל מועד מבני גרשון ומררי ובתוך זה הציווי מינה הקב"ה אותם לעבודת משא, את בני גרשון הועיד למשא היריעות ועל שאר הדברים הקלים, ואת בני מררי הועיד למשא לכל הדברים הכבדים, הקרשים עם בריחיו, והעמודים עם אדניו.

זה הציווי הוא המשך לפרשה הקודמת בו נאמר הציווי על פקודת בני קהת ועת התמנותם על כל כלי הקודש. ולכל אלו הציוויים קדם הציווי לפקוד את כלל שבט לוי מבן חודש ומעלה, וגם לזה קדם הציווי לפקוד את כל שבטי ישראל, וזה הציווי הקדום נאמר 'באחד לחודש השני בשנה השנית' (לעיל א, א). זאת אומרת שכל אלו הציוויים אי אפשר שהיה אחת מהם לפני התחלת החודש השני(ראה שמות מ, ב יז).

והנה בסוף הפרשה (פרק ז) חוזרת התורה ומאריכה בסיפור הקורות ביום שהוקם המשכן, שבו הביאו הנשיאים את קרבנותיהם, ומתחילה הביאו שש עגלות זהב ושנים עשר בקר, ובקשו לְיַעֵד אותם לעבודת המשא והסכים הקב"ה עמהם (עיי"ש ו - ח).

והנה, על מה שאיחר הכתוב את המוקדם, כבר אמרו חכמים (פסחים ו:) ש'אין מוקדם ומאוחר בתורה', אולם ידועים הם דברי הרמב"ן (להלן ט, א) שבדרך כלל לא הקדימה התורה את המאוחר אם לא שהיה איזה טעם בדבר, כלומר, שרצתה ללמדינו בכך דבר מה, ואם כן צריכים לתת לב בכל המאוחרים והמוקדמים ולהבין מה רצתה התורה ללמדינו.

    האור החיים הקדוש מסביר שמשה בתחילה לא רצה לקבל את העגלות, משום שלא נצטווה לשאת את המשכן בעגלות, ולכן סבר שאין להן שימוש. רק לאחר שהקב"ה ציווה "קח מאתם" התברר שהעגלות אכן מיועדות למשא. מכאן עולה שבשעה שבני מררי נצטוו על עבודתם, הם לא ידעו כלל שיש עגלות שיקלו עליהם. מבחינתם, הציווי לשאת את הקרשים הכבדים היה בלתי אפשרי מבחינה טבעית, ואף על פי כן הם קיבלו עליהם את המשימה ללא שאלות וללא היסוס. הם האמינו שאם הקב"ה מצווה - הוא גם ייתן כוח. רק לאחר מכן התברר שהסיוע כבר היה מוכן מראש, בכך שהנשיאים נדבו את העגלות עוד קודם. התורה בחרה לספר זאת בסדר הפוך כדי להדגיש שהסיוע האלוקי כבר היה קיים, אך האדם אינו רואה אותו עד שהוא מקבל על עצמו את המשימה.

מכאן למדנו יסוד גדול: כאשר יהודי מקבל על עצמו קבלה טובה, גם אם היא נראית כבדה ובלתי אפשרית, אין עליו לחשוש. עצם הקבלה פותחת את השער לסייעתא דשמיא שכבר מוכנה. היצר הרע מנסה להראות לאדם שהדבר קשה מדי, שאין טעם לנסות, אך האמת היא שהקב"ה כבר סיבב את הפתרון, והוא רק מחכה שהאדם יראה נכונות. זה היה גם כן היסוד ל'קבלת התורה', דהנה אחז"ל (פרקי דרבי אליעזר ובעוד מקומות) שאומות העולם מיאנו בקבלת התורה, והיה הקב"ה מסבב ביניהם עם תורתו והם שאלו "מה כתיב בה", כי רצו לוודא שהתורה תתאים לטבעם וליכולתם. ישראל לא שאלו, משום שידעו שהיכולת תבוא בעקבות הקבלה. "נעשה" - נקבל עלינו, גם אם איננו מבינים כיצד נוכל לעמוד בכך; "נשמע" - לאחר הקבלה תבוא ההבנה, ההתיישבות בלב, והכוח לקיים.

קבלת התורה מבוססת על אמונה שהקב"ה נותן לאדם את הכוחות לאחר שהוא מקבל על עצמו את רצונו. כך גם בכל מצווה ובכל קבלה טובה: הסיוע האלוקי כבר מוכן, ורק מחכה לאומץ הראשוני של "נעשה", שממנו נובעת כל הברכה.

--- Click here to view the PDF version ---

ולבני קהת לא נתן כי עבדת הקדש עלהם בכתף ישאו ... (ז-ט)

"בענין עמילות בתורה"

    איתא בסוטה (לה.): "דרש רבא: מפני מה נענש דוד? מפני שקרא לדברי תורה זמירות, שנא' זמירות היו לי חוקיך בבית מגורי. א"ל הקב"ה: ד"ת שכתוב בהן התעיף עיניך בו ואיננו, אתה קורא אותן זמירות? הריני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו, דכתיב: ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקודש וגו', ואיהו אתייה בעגלתא", ע"כ. מבואר בגמ' שדוד המלך נענש מפני שקרא לדברי תורה זמירות. ויש לבאר מהו החסרון בזה שקרא לדברי תורה זמירות? ועוד, מה המדה כנגד מדה בזה שנכשל בדין זה דנאמר בקרא דצריך לשאת את הארון בכתף ולא לשאת אותו בעגל?

וביאר ר' יונתן אייבשיץ (יערות דבש א' דרוש טז), ע"פ מה דאיתא במדרש שהטעם דלכך לא נתן לבני קהת עגלות לשאת את הארון, רק היו צריכין לשאת את הארון, כי אם בכתף, היינו משום דאין תורה נקנית אלא ביגיעה רבה, וארון שהוא מקור התורה, וע"כ צריך להיות בכתף ולטרוח. ודוד המלך שקרא לדברי תורה זמירות, היה זה פגם בתורה שזמירות הוא דבר שאינו צריך יגיעה ועמילות, וע"כ משום הכי טעה בדבר זה.

ויש לעמוד על נקודה נחוצה כאן. דהנה מי שלומד ואינו מבין דברי הגמ', הרי הוא צריך לעמול כדי להבין דברי הגמ'. וכל העמילות הוא היכא תמצא כדי להבין הגמ'. וא"כ יכול אדם לטעות ולומר, שכל העמילות הוא רק כדי להבין דברי הגמ', אבל עצם העמילות הוא לשוה. וחזינן מעבודת בני קהת "בכתף ישאו", ממש להפוך. דכל הכלי המקדש נשאם ע"י עגלות, אבל הארון דוקא בכתף ישאו, ואילו כל התכלית ביגיעה ועמילות בתורה הוא רק כדי להתוצאה, כדי להבין דברי הגמ', מדוע צוה הקב"ה שישאו את הארון בכתף, הרי שייך לקיים התוצאה אפילו בלי כל העמל, והיינו לשאת את הארון ע"י עגלים. ומבואר מזה שזהו טעות גמור, שעצם העמילות הוא התכלית הנרצה, ואין העמילות רק היכא תמצא להתוצאה.

וע"פ יסוד זה ביאור הבינה לעיתים (דרוש ל"ג) מאמרו של חז"ל (מגילה ו:): "יגעתי ולא מצאתי - אל תאמין", וכתב וז"ל: "כלומר: אם, כשיגעת בתורה, לא יכולת למצוא בה מאומה, כי לא הגיע שכלך לעומקו של אותו דבר, או לאיזה מונע אחר - אל תאמן שהוא כן באמת שלא מצאת; כי אדרבה, מצאת הרבה, לפי שהיגיעה עצמה היא המציאה, ותיחשב לך להשגת תכלית", עכת"ד. הרי שכוונת חז"ל במה שאמרו "יגעתי ולא מצאתי אל תאמין", אין הכוונה משום שלבסוף ישיג את המציאה, ובלסוף יזכה שיבין את התורה ע"י היגיעה והעמילות, אלא כוונת חז"ל הוא שעצם היגיעה הוא המציאה, ואם יגע בתורה זכה למציאה, שהיגיעה עצמה היא המציאה! והיינו כנ"ל, שעיקר עבודת התורה, היא היגיעה ועמילות.

--- Click here to view the PDF version ---

חג השבועות - יום הדין הרוחני

עיצומו של יום. הימים האלו של ההכנה לקבלת התורה, מסוגלים ביותר לכפר העוונות ולהמתיק הדינים ע"י שהאדם מקבל עליו עול תורה ועול מלכות שמים. כמו שמובא בירושלמי (ר"ה פ"ד ה"ח) וז"ל: אמר להם הקב"ה מכיון שקבלתם עליכם עול תורה, מעלה אני עליכם כאילו לא חטאתם מימיכם, עכ"ל, ומשום כך לא כתוב בקרבן שעיר של שבועות "חטאת" כמו בשאר מועדים שכתוב "שעיר עיזים חטאת" משום שהיום טוב עצמו מכפר.

ומובא בספה"ק בית אברהם וז"ל: שבועות כנגד יום הכיפורים, ומכפר על חייבי כריתות כמו יום כיפור, ושם כתוב כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו, "תטהרו" בגימטריא "כתר" שהוא בחינת מלכות, היינו שיקבל עליו עול מלכות, ואז היום יכפר ויטהר ויתהפך לו מכרת לכתר. אך כמו המטהר במקוה אם נשאר אפילו שערה אחת בחוץ לא עלתה לו טבילה, כמו כן צריכה להיות קבלת עול מלכות שמים על כל עניני הגוף, עכ"ל. וכן מובא בספר הקדוש קדושת לוי, שיום טוב של שבועות זה כביכול יום נישואין של כלל ישראל עם השי"ת, כמ"ש ביום חתונתו זה מתן תורה, ואמרו חז"ל (ירושלמי ביכורים ג' ג') הנושא אישה מוחלין לו על כל עוונותיו, וא"כ גם בשבועות הוי מחילת עוונות.

ה' אלוקיך מייסריך. ולמעשה צריך האדם לדעת, שגם כאשר באים עליו יסורים וקשיים חס וחלילה בכל תחום שהוא הן בגשמי והן ברוחני צריך לקבל הכל באהבה, ולזכור ש"כאשר ייסר איש את בנו ה' אלוקיך מייסריך", (דברים ח, ה) והכל לטובתו ולכפרת עוונותיו. ובעצם כל המטרה של יסורים זה בשביל להזכיר לאדם שצריך להתקרב לבוראו ולתקן את דרכיו. [ושמעתי ממורי ורבי כ"ק הגה"צ רבי בנימין רבינוביץ זצ"ל שהאדם יכול לדעת לפי היסורים מה עליו לתקן כי הקב"ה מתנהג עם האדם מידה כנגד מידה].

ולמעשה גדר היסורים הוא אפילו בדבר קל ביותר, כמ"ש חז"ל (ערכין דף טז) עד היכן תכלית יסורין? ומסיק שם בגמ' אפילו הושיט ידו לכיס ליטול שלוש ועלו בידו שתיים, ופירש"י משום דאיכא טירחא למיהדר ולמישקל שלישית. וכמו כן צריך לדעת כי כל הקשיים וחוסר חשק ובלבולים שיש לאדם ברוחניות, בלימודו ובתפילתו ובשאר עניני עבודת השם, הכל נכלל בגדר יסורים, כשמתגבר ומתעסק בכ"ז בתורה ועבודת השם אין לך כפרת עוונות גדולה מזו.

ואפשר לומר שכמו שאמרו חז"ל (סוכה דף נב.) כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו, כמו כן יש ענין זה בימים שהם קדושים יותר, כחג השבועות ושאר ימים קדושים, שם היצה"ר משקיע כוחות עצומים לבטל את האדם מן התורה. וצריך להלחם אתו בכוחות עצומים. לכן הלימוד תוך מלחמה כזו חשוב ביותר, וכמו שאמרו חז"ל (אבדר"נ, ג, י) דאחד בצער חשוב יותר ממאה שלא בצער.

והרבו תחינה ובקשה. וימים אלו של זמן מתן תורתינו מסוגלים ביותר לפעול אצל השי"ת שיפתח לבנו בתורתו וישם בלבנו אהבתו ויראתו, וראוי להשקיע בתפילה בימים אלו ובפרט ביום טוב הקדוש עצמו.

וידוע שאצל צדיקים ארכה התפילה בחג השבועות שעות ארוכות, ומסופר שאצל החתם סופר בישיבתו ארכה ברכת אהבה רבה בחג השבועות משך כמה שעות. ובאמת קל וחומר יש כאן מראש השנה שהוא יום הדין על גשמיות ומבקשים אנו הרבה על חיים ופרנסה, כל שכן ביום טוב של שבועות שהוא יום הדין הרוחני ראוי לבקש על חיינו הרוחניים, ועל הצלחה בתורה וביראת שמים ושנוכל להתגבר על יצרינו, ושיתן הקדוש ברוך הוא בלבנו אהבתו ויראתו ולעשות רצונו ולעבדו בלבב שלם.

--- Click here to view the PDF version ---

בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני ... (שמות יט-א)

In Parshas Yisro there are several posukim which describe the days leading up to קבלת התורה. Rashi on the above posuk quotes Chazal who ask, why does it say "ביום הזה" - this day, and not "ביום ההוא" - that day, as we are commemorating what transpired then? He answers that this teaches us the axiom "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים". From here, says R’ Yerucham Levovitz zt”l, we can learn a lesson that not only should the actual text of the Torah be like new - as Chazal say elsewhere - but even the "באו", coming to the beis medrash each and every day should be with a “frishkeit” and enthusiasm. The posuk in Yechezkel (46-9) says, "הבא דרך שער צפון...יצא דרך שער נגב". When one enters the בית המקדש through one entrance, their exiting should not be through the same door. R’ Chaim Shmulevitz zt”l explains that one of the greatest impediments in עבודת ה' is “hergel” - routine. “Rote” tends to make things boring. Thus, we are instructed to constantly keep things different and fresh.

Someone once asked if it was wise to ask R’ Shach zt”l (who was 99 at the time) crucial life’s queries. Being so old, he must be out of touch! The sharp reply received was eye-opening! R’ Shach is not 99! He is three times 33-years-old! He live each day with freshness and vigor, never stopping his youthful learning. Plus, he has life experience and additional daas Torah.

A story is told of a young “Rebbishe Einikel” who was davening selichos next to his Zaida. The Rebbe asked him why when saying the first few posukim ofשמע קולנו , he exhibited extra fervor but not when he said אל תשליכנו לעת זקנה? “It doesn’t apply to me! I’m not old yet!” said the boy. The Rebbe replied: “Sometimes we lose our zest even when we are young! These words don’t necessarily refer to a chronologically old person. We beg Hashem that even when we are young we shouldn’t lose our freshness!”

This Yom Tov of Shavuos, let us try to internalize this machshava, serving Hashem with the excitement of a young child. As it says, "כי נער ישראל ואהבהו" (הושע יא, א). Hashem loves us even more when we are young and vibrant. A Freilichen Yom Tov!

--- Click here to view the PDF version ---

חולין דף יז: "א"ר חסדא, מנין לבדיקת סכין מן התורה"

    He says from the pasuk, "ושחטתם בזה ואכלתם". Rashi explains: The word "בזה" is implying that שאול המלך was saying, he wanted to use a specific knife which presumably was checked beforehand. The [יו"ד ס' יח, ג] שו"ע says: a שוחט must be בודק his סכין before שחיטה. If he didn’t check prior, but after the שחיטה he checks and finds the knife is good, the שחיטה is כשרה. However, שם סי' א' if he checked before and found that it is not פגום but checks after the שחיטה and finds that it is פגום the animal is deemed a נבלה because we are חושש the סכין became פגום from cutting through the עור, בהמה בחזקת איסור עומדת consequently the knife was פגום before reaching the סימנים. The בית יוסף brings the רשב"א who says, one may not שחט and rely on checking the סכין afterwards, because we are concerned he will forget to check later and might end up eating נבלה. The [ס"ק ב] פתחי תשובה brings: according to this רשב"א having a שומר to remind you after the שחיטה to be בודק the knife, would not help. We only allow a שומר regarding חילול שבת, שמא יטה because it’s a situation of a קריאת מצוה otherwise we don’t permit the use of a שומר. The ש"ך brings the פרישה who says, the מקור for בדיקת הסכין is from the pasuk, "ושחטתם בזה".

The ש"ך asks: Our Gemara concludes that this is only a din דרבנן and the pasuk is a אסמכתא for showing it to a חכם. The ש"ך [ס' ב' ס"ק י'] brings the ב"ח who says the reason for בדיקה קודם השחיטה is not like the רשב"א that one might forget later, rather we are concerned, if the סכין is פגום, he would have made a ברכה לבטלה and be עובר the לאו of לא תשא, so best to check it in advance. The ש"ך adds, according to this, if he was יוצא the ברכה from someone else, he would not have to check beforehand. The ש"ך concludes, that our Gemara says, “of course we should check, a פגום סכין renders the בהמה a treifa”, we see the concern is טרפה and not a ברכה לבטלה. עיין לב אריה

The Gemara [ח:] says, a שוחט/butcher should have 3 separate knives. 1 for שחיטה, a 2nd for cutting the meat, and a 3rd for cutting non-kosher חלב. The רשב"א wonders, why do we need a separate סכין? The שוחט is required to check it before שחיטה anyway? He explains, the concern is, after a שחיטה before he puts it away, the שוחט will check it. If it’s good, he need not check it again before the next שחיטה as he may rely on its חזקת כשרות. However, if it’s not מיוחד לשחיטה in the interim he might use it to chop meat and it will become נפגם but he won’t realize because it’s not so common, and he will mistakenly rely on its חזקה. Similarly, the [או"ח ח', ט'] שו"ע says, before making a ברכה on a טלית one should check the ציצית to be sure they are כשר so as not to make a ברכה לבטלה. The משנ"ב brings: even if one checked the previous morning and they were good and there is a חזקת כשרות still, לא סמכינן on a חזקה if it is יכולין לברר. He adds, if one checks the ציצית before he puts the טלית away and they are כשר, he may rely on the חזקה and use it the next morning without checking. [עיין מ"א סוף ס"ק יא']

--- Click here to view the PDF version ---

אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים ... (שמות כ-ב)

In the Haggadah shel Pesach we say that if Hashem had only brought us before Har Sinai, but not given us the Torah, that would have been sufficient cause for us to give Him thanks. This seems puzzling; what purpose would there bein bringing us to Har Sinai if He had not given us the Torah?

Additionally, throughout the weeks of Sefirah, there is a minhag to learn Pirkei Avos. This, too, seems strange. Being that we are supposed to be preparing for Matan Torah, would we not be better served in learning the sixth perek alone, which discusses and extols the many aspects and virtues of Torah study? Why do we learn the other perakim as well?

The Avudraham answers that this is because aside from the study of Torah itself, there is also a Hakdamah to the Torah, a necessary prerequisite to its study; as per the Mishnah in Avos, that Hakdamah is derech eretz, i.e., to have good middos. Thus, in anticipation of Matan Torah, we busy ourselves with the middos tovos and ethical conduct outlined in Pirkei Avos so that we may come to receive the Torah having acquired the prerequisite for doing so.

Now, if good middos are the Hakdamah to Torah, the first lesson one must learn is the first dibbur given at Har Sinai: "אנכי ה' אלקיך", to believe in and be aware of Hashem. But R’ Tzaddok HaKohen of Lublin zt”l adds a moiradike hosafah. He writes that just as one is thus obligated to believe in Hashem, so is one obligated – in the exact same measure – to believe in himself! A yid must say "אנכי", I am "ה' אלקיך". In other words, I, too, possess a spark of Hashem, my חלק אלוק ממעל. I am G-dly! אנכי ה' אלקיך! This is the aleph-beis of avodas Hashem, and of the entire Torah.

This is what the Haggadah means to say. At Har Sinai, we gained so much more than the Torah itself. We gained the awareness that we are a ממלכת כהנים וגוי קדוש, an elevated, holy nation. We got our zich, the knowledge of who we are and how each and every one of us has the potential for gadlus! That, indeed, is enough to require us to thank Hashem for all eternity.

--- Click here to view the PDF version ---

יציב פתגם לאת ודגם ברבו רבבן עירין, עני אנא במנינא דפסלין ארבעה טורין ... (יום ב')

   Shavuos is a time of deep spiritual aspiration. The Haftorah for both days of Yom Tov describe a manifestation of Hashem and His greatness. Shavuos is referred to as the celebration of revelation, connected to the giving of the Torah and Hashem’s appearance at Har Sinai. Yet the Torah itself never explicitly describes Shavuos this way; only תורה שבע"פ (Oral Law) does. In תורה שבכתב, Shavuos is presented as the time of the wheat harvest, which is why the קרבן שתי הלחם, the offering of fine wheat loaves, is brought. What, then, is the connection? Why do Chazal ascribe Shavuos to Matan Torah while the Torah aligns it with the wheat harvest?

R’ Tzadok HaKohen zt”l (Pri Tzaddik) writes that wheat represents the growth and elevation of a person. Just as a small wheat kernel can become a loaf of bread, so too a person has the inner ability to become great even if he is presently small in character. On Shavuos, the giving of the Torah elevates the world to the spiritual level that existed before the sin of Adam and Chava. R’ Chaim Volozhiner zt”l (Ruach Chaim) explains that a person should use Shavuos night to elevate himself to a higher status. Chazal teach in Pirkei Avos (6:1) that when a person learns Torah for its own sake, it prepares him to be righteous - "מכשרתו" - from the word "מכשיר" to Kasher. Just as we Kasher a pot by purging absorbed tastes, Torah study purges foreign ideas and experiences.

Shavuos is meant to purify us through Torah and recognition of Hashem’s greatness, elevating us to unimaginable levels.

--- Click here to view the PDF version ---

Relevant Halachos for the Yom Tov of Shavuos (2)

Drinking Throughout the Night. Many people maintain the custom of staying up the whole night of Shavuos learning Torah (some learn the specific topics set up by the Mekubalim known as “Tikkun”). These people often drink hot coffee or tea throughout the night to give them energy and help them stay awake. There are a number of halachic questions regarding the berachos on these drinks, both before and after.

1) Can one beracha exempt all the drinks all night even if there might be long breaks? (תשובה: כדי שיעור עיכול) (1)

2) What is the length of a break that might cause the first beracha to expire and make it too late to say an after-beracha? (תשובה: יש אומרים ע"ב [27] דקות, וי"א ל' [03] דקות, ויש עוד דעות)

3) What are the time and volume amounts to surely necessitate or surely not necessitate an after-beracha?

(תשובה: י"א כדי אכילת פרס והוא בערך ד' [4] דקות וי"א שיעור קטן, ושיעור משקים לברכה אחרונה נחלקו אי רביעית או כזית)

Solutions. Because of the above-mentioned doubts either of the two following methods is recommended.

1) One should make an initial beracha, drink one or two cups and have in mind with his first beracha to drink now and “decide later, after the ברכה אחרונה, if he’ll drink more.” In this first “drinking session” at some point, when a hot drink cools down, some of his drinking should consist of 3 oz. in a 4-min. span (if possible in a 15-second span) and he should say "בורא נפשות" after his cup(s). If he later feels he needs to drink more, he should repeat the above.

2) If one feels that he needs to drink constantly, perhaps to keep himself awake, he should say one beracha for the whole night and try to not let any 30 minutes go by without a sip of his drink. Regarding the ברכה אחרונה, he should make sure at some point during the evening to have 3 oz. in a 4-min. span as mentioned above, and not forget the ברכה אחרונה at the end of the evening. Alternatively, he should sip small sips and not consume more than one ounce in any 4-min. span. Then, he does not need to say a ברכה אחרונה.

IMPORTANT NOTE: These halachos apply all year round to those who drink tea/coffee while they are learning.

(1) מח' אחרונים במשנה ברורה קפד:יז

--- Click here to view the PDF version ---

אתה נגלית בענן כבודך על עם קדשך לדבר עמם מן השמים השמעתם קולך ... (נוסח למוסף ראש השנה)

    Chazal note that the Torah uses the singular form, "ויחן שם", to describe an entire nation gathered at Har Sinai. It was a moment when hundreds of thousands stood together as one heart, one mind, one purpose. The mountain trembled, the heavens opened, and the world held its breath. It was the moment of supreme revelation, when a Nation saw the word of G-d.

There was once a devoted chassid of the Maharid of Belz, R’ Yissachar Dov Rokeach zt”l, a man who had traveled faithfully to his Rebbe for every Yom Tov, every tish, every moment of elevation that the Belzer Rebbe offered. His journeys were long, often difficult, but he made them with joy, for he felt that each visit brought him closer to the light of chassidus. Yet one year, as the Yom Tov of Shavuos approached, a thought entered his mind. He remembered the enormous crowds that gathered in Belz during the holiday - the crush of people, the noise, the endless stream of visitors who came from every corner of the region. He recalled how difficult it was to find a place to stand, how the air grew thick with heat and anticipation, how the Rebbe was surrounded on all sides by those seeking a blessing or a word of guidance. He reasoned with himself. Why must he travel when the crowds were at their peak? Would he not be able to receive more, understand more, and connect more deeply if he came a week later, when the tumult had quieted and the Rebbe could give him more focused attention? He convinced himself that this was not laziness or avoidance; he could be a more refined vessel to receive the Rebbe’s Torah. With this thought, he remained in his own town for the holiday, davening with sincerity, learning with diligence, and imagining the moment when he would soon stand before his Rebbe in a more peaceful setting.

One week after Shavuos, he set out on his journey. The roads were familiar, the inns unchanged, the wagon wheels steady and reassuring. When he finally arrived in Belz, he felt a quiet satisfaction. He had made the right decision, he told himself. Now he would be able to receive the Rebbe’s words without distraction, without the pressure of the holiday crowds.

When he entered the Rebbe’s room, the Maharid greeted him warmly, as he always did. After a few moments, the Rebbe asked gently, “And how was your journey for Yom Tov? We did not see you among the chassidim this Shavuos.”

The chassid answered honestly, explaining the reasoning that had guided his choice. He spoke of the crowds, of the difficulty of approaching the Rebbe during the festival, of his desire to be a more worthy vessel for the Torah he hoped to receive. He concluded with confidence that coming after the holiday had surely been the better path.

The Rebbe listened quietly, his eyes resting on the chassid with a mixture of patience and something deeper, something the chassid could not yet name. When the man finished speaking, the Maharid leaned back slightly and said, almost to himself, “Yetz ich farshtay der rabbanim vos ken nisht lernen - Now I understand why there are rabbis who cannot learn.”

The chassid blinked, startled. The Rebbe continued, his voice soft but he sighed as if carrying the weight of generations. “At the time of Matan Torah,” he said, “when our ancestors stood at the foot of Har Sinai, the mountain was surrounded by a vast multitude. The air was filled with thunder and flame, the sound of the shofar, the trembling of creation itself. And among that great crowd were some who looked around and said in their hearts, ‘Why should we push ourselves into this crush of people? Why should we stand in the heat and the noise? Would it not be better to wait until the giving of the Torah is over, until the crowds disperse, and then we will come to the mountain? Then we will receive the Torah in peace and quiet.’

“And so they waited. They told themselves it was smart, the right thing to do. But when they finally came to the mountain, they found nothing. The revelation had passed. The fire had faded. The voice had ceased. The mountain stood silent.”

The room was still. The Belzer chassid felt the words settle over him like a heavy cloak, though the Rebbe had offered no rebuke, no explicit lesson. He had told a simple story, one that ended with a quiet truth that echoed across centuries, from Sinai to Belz, from the thunder of revelation to the soft creak of a wooden floor beneath a chassid’s feet. (Translated from Sefer Imrei Dvash)

--- Click here to view the PDF version ---

צבי ואתרעי בן ומסר לן אורייתא ...

"בענין המנהג ללמוד ליל שבועות"

    המגן אברהם כתב (סי' תצ"ד): "איתא בזוהר שחסידים הראשונים היו נעורים כל הלילה ועוסקים בתורה- וכבר נהגו רוב הלומדים לעשות כן", עכ"ל. הרי מבואר שיש ענין גדול בליל שבועות ללמוד תורה כל הלילה. וכדי להורות כמה חשוב מנהוג זה נביא כאן דברי האריז"ל (שער הכוונות): "אלא שצריך האדם שלא לישן בלילה הזאת כלל ולהיות כל הלילה נעורים ועוסקים בתורה כנזכר באורך בהקדמת ספר הזוהר בפ' בראשית ובפ' אמור. ודע כי כל מי שלא ישן בלילה הזאת כלל אפילו רגע אחד ויהיה עוסק בתורה כל הלילה מובטח לו שישלם שנתו ולא יארע לו שום נזק בשנה ההיא".

ויש לבאר, מהו גודל החשיבות של לימוד בליל שבועות יותר משאר לימוד דבכל השנה כולה שיש הבטחה גדולה כזה? ונראה לבאר טעם המנהג, וגם מדוע יש הבטחה גדולה כזה, נתחיל עם קו' על מנהג זה להיות לומד תורה כל הלילה, דהנה בלילה כל אדם צריך שינה, ובלא שינה אין לו כוח ללמוד, א"כ יותר טוב, שישן כל אחד ואחד כל הלילה, ולתקן סדר לימוד כל היום, ויכול ללמוד כמה וכמה שעות יותר מהלילה, ולא עוד, אלא אותו לימוד יהיה עם כל שכלו, ולא יהיה מוחו ישן. ומה הטעם למנהג זה?

    ונראה לומר דיש לדייק בדברי הזהר שהובא במ"א, שהחסידים הראשונים היו נעורים כל הלילה והיו "עוסקים בתורה", מהו הדגש בזה שהיו "עוסקים בתורה", הרי סגי אם היו לומדים תורה. אבל מבואר בליל שבועות לא סגי ללמוד תורה בלי עמילות, אלא עיקר עבודת הלילה הוא להיות עמל בתורה ביגיעה רבה.

ולבאר גודל מעלת עמילות בתורה נעתיק כאן דברי ר' ישראל סלנטר (אבן ישראל דרוש ח'): "יש חילוק גדול בין כל החכמות והמלאכות לתורתנו הקדושה, כי כל הדברים העיקר הוא התכלית, משא"כ בתורתנו הקדושה שהעיקר היא הסיבה דהיינו היגיעה בשלימות לידיעת התורה לעומקה, כי אין ציווי הבורא להגיע אל הידיעה בשלימות, כי לא עליך המלאכה לגמור, רק שתהיה היגיעה בתמידות ובשלימות הגדול, עד שמצדו לא יבצר ההשגה, אז, אפילו לא ידע מאומה הוא צדיק גמור ואהוב יותר אצל הקב"ה ממי שהשיג בשכלו חלק גדול מן התורה והיה זה בלא יגיעה מרוב זכות שכלו ומהירותו, שהוא לא ימהר עוף לגן עדן, ואדרבא יירש גיהנם על מיעוט ההשתדלות, עכ"ד. מבואר בדבריו שעיקר בעסק התורה הוא היגיעה ועמילות, ולא רק הידיעות התורה, וא"כ, י"ל שזהו עיקר התכלית בלימוד ליל שבועות, בזמן הקשה ללמוד, לעמל ביגיעה ועמילות, והגם שיכול להבין יותר בלימוד בשעה אחרת, מ"מ לימוד זה הוא ע"י עמילות נפלא, וזהו עיקר התכלית בקבלת התורה לעמל בתורה, וכיון שלימוד זה חשוב עד מאוד, היא סגולה נפלא.

--- Click here to view the PDF version ---

ובאו כולם בברית יחד נעשה ונשמע אמרו כאחד ... (זמירות שבת)

MASHAL:     World renowned speaker, R’ Elimelech Biderman shlita, related the following story about his grandfather, the tzaddik, R’ Pinchas Menachem Malach zt”l, who was known for his relentless diligence in Torah study. For most of his life, he was accustomed to staying awake for many late hours, immersing in his studies. In his later years, however, his physical strength began to wane, and he no longer possessed the stamina required to maintain his rigorous, late- night learning sessions. Yet, his deep love for Torah never faded. Every single night before going to sleep, he would take out various seforim and prepare them on his table.

Bewildered by this nightly ritual, his son finally asked, “Tatteh, why are you taking out all these seforim if you aren’t going to learn from all of them?”

R’ Malach answered. “My son, I’m taking out the seforim that I would have learned had I had the strength to learn!”

Although he lacked physical capability, setting the seforim out was an expression of his burning desire to learn. And because his yearning was so genuine, he explained, Hashem considered it as if he had actually learned from them.

NIMSHAL:     The essence of Shavuos is the heart’s longing for Torah. When Klal Yisroel stood at Har Sinai, and accepted the Torah with the enthusiastic declaration of “Na’aseh V’Nishma,” it demonstrated a powerful commitment and desire that preceded their actual understanding or ability to fulfill the mitzvos. We still possess that strength! True Torah dedication is not only measured by limud Torah, but by the relentless desire to connect with it, even when the body can necessarily keep up.

--- Click here to view the PDF version ---

R’ Levi Yitzchok of Berditchev zt”l (Kedushas Levi) would say:

“The Yom Tov of Shavuos is the only Biblical festival in connection with which the Torah does not command that a Korban Chatos - a sin offering, be brought. For on Shavuos, the day on which the Torah was given and received, every single Yid is in the category of a Ger Tzedek - a righteous convert to the Jewish religion, who is considered to be as ‘a young child who is just born.’ Just as a newborn infant is without sin, so too are the Jewish people without sin on Shavuos.”

A Wise Man would say: “Most problems in life are for two reasons: we act without thinking or we think without acting.”

--- Click here to view the PDF version ---