וידבר משה כן אל בני ישראל ולא שמעו אל משה מקצר רוח ומעבדה קשה ... (ו, ט)
סגולת עמל התורה
פרש"י: לא קיבלו תנחומין. עיין באור החיים הקדוש שנותן טעם לזה שלא שמעו אל משה, וז"ל: 'אולי כי לצד שלא היו בני תורה לא שמעו, ולזה יקרא קוצר רוח כי התורה מרחבת לבו של אדם' עכ"ל. המובן מדבריו, שבני ישראל היו שקועים באותה שעה בחומר ובלבנים, וכתוצאה מכך לא היו עתותיהם בידם לעסוק בתורה, וכיון שלא היו בני תורה לא היתה דעתם רחבה להשיג את הקדושה שנבעה מדבריו של משה, וכל עוד שלא ראו ישועה במוחש היה נדמה להם שאינם כי אם דברי הדיוט, ולא היו בכח הדברים לנחמם. כי התורה היא המרחיבה את דעתו של אדם ומכשרתו להשיג השגות רוחניים בכמות ובאיכות, ומבלעדיה אין דעתו מבחנת בין קדושה לחול, היינו בין דיבור של פשוטי העם לבין דיבור של משה ששכינה היתה מדברת מתוך גרונו.
וכן איתא בגמרא (ברכות מ.): 'אמר רבי זירא ואיתימא רבי חיננא בר פפא: בא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם: מדת בשר ודם, כלי ריקן מחזיק, מלא אינו מחזיק; אבל הקב"ה אינו כן, מלא מחזיק, ריקן אינו מחזיק, שנא' (שמות טו, כו): 'ויאמר אם שמוע תשמע', אם שמוע, תשמע, ואם לאו, לא תשמע. ד"א: אם שמוע בישן, תשמע בחדש, ואם יפנה לבבך, שוב לא תשמע' עכ"ל הגמרא. הרי לך מדבריה שככל שהאדם מכניס יותר תורה בתוכו, כך מכיר יותר בדיבורים הנובעים מן הקדושה, אבל מי שאינו בן תורה, גם אם הוא שומע דברים מפי נביא נדמה לו שאדם פשוט הוא המדבר אליו. וכזאת היתה מצבם של ישראל באותה שעה קשה שנתבשרו בבשורה זו, וכיון שבאופק לא ראו מוצא לפורקנם, היה נדמה להם שמשה בדה דברים מלבו.
ואם תאמר, הרי ידע הקב"ה שבני ישראל הם במצב ירוד, וכתוצאה לא יחושו לדברי משה, ולא יבואו על ידי זה לידי נחמה, אם כן מה תועלת ראה אז בהבאת הבשורה? ויש לומר שדבר זה גופא רצה הקב"ה, שיחקק בספר לדורות שהצלחת בני ישראל הוא דוקא על ידי לימוד התורה, כי על ידה ישיגו אורחות חיים בין ברוחניות ובין בגשמיות, כי קדושת התורה היא המרחיבה את דעתו ומלבד סגולתה להיות פרה ורבה בנפשו של האדם, מאירה היא את עיני האדם גם ביתר עניניו, ודור שאינם בני תורה מפסדידם בכך גם אושרם הגשמי, וכפי שרואים בדור יוצאי מצרים שמאחר ולא היו בני תורה לא הבחינו ברוחו הקדוש של משה רבינו, ואילו היו בני תורה היו דבריו להם כטללי תחיה וכמים קרים על נפש עייפה, ושוב לא היה לבם דואב על מצבם האומלל, ורק מפני שלא היו בני תורה לא היו מוכשרים להשיג את הדיבור הקדוש,והצטערו עדיין מרוע מזלם. והן אמת שלא היו בני אותו הדור אשמים במצבם, כי לא מצד בחירתם החופשית בחרו בדרכיהם, אולם בכל זאת היה מצבם לְעֵד ולהתראה לאלו המתרפים עצמם מדברי תורה.
ותא חזי שגם חכמינו ז"ל (קידושין פב:) העידו שראוי להעוסק בתורה שיזכה בזכותה למידת השלוה גם בגשמיות כברוחניות. והא לך לשונם: 'תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: מימי לא ראיתי צבי קייץ, וארי סבל, ושועל חנוני, והם מתפרנסים שלא בצער, והם לא נבראו אלא לשמשני, ואני נבראתי לשמש את קוני, מה אלו שלא נבראו אלא לשמשני מתפרנסים שלא בצער, ואני שנבראתי לשמש את קוני - אינו דין שאתפרנס שלא בצער! אלא שהרעותי את מעשי וקיפחתי את פרנסתי, שנאמר (ירמיהו ה, כה): 'עוונותיכם הטו', עכ"ל.
ומדבריו אתה למד שמצד שורת הדין אין ישראל ראויים לכל השעבודים החומריים, כי מאחר שייעדם הקב"ה לעבוד עבודה, עליהם להתפרנס משולחן גבוה, ואותה תורה המורה להם אורחות חיים רוחניים היא זו שתיישר את פעמיהם לבל ימוטו, כי הדעת דקדושה מיישרת את בעליה גם בעניניו הגשמיים.