Parshas Tzav (Shabbos HaGadol) 5786
- Torah Tavlin
- 4 days ago
- 3 min read
וכל דם לא תאכלו בכל מושבתיכם לעוף ולבהמה ... (ז-כו)
כמה דברים הצריכים זהירות בשבת קודש
פרש"י: בכל מושבותיכם - לפי שהיא חובת הגוף ואינה חובת קרקע, נוהגת בכל מושבות, ובקידושין בפרק א' מפרש למה הוצרך לומר. הוקשה לו לרש"י שתיבות 'בכל מושבותיכם' נראים כמיותרים, ובדרך רמז י"ל, שתיבת 'מושבותיכם' הוא מלשון 'שבת'. ותוך כדי שהזהיר הכתוב על איסור דם, ביקש להדגיש שידיעה זו נחוצה לנו ביותר על כל שבתות השנה, מאחר שעלינו להכשיר את הבשר הנאכל לכבוד השבת. ורצתה התורה להודיענו בזאת שהזמן שאכילת הבשר רצויה הוא בעיקר בשבת, ולא בימי החול. ואף שמצד הדין אין איסור באכילת בשר בימי החול, וישנם כאלו שמחובתם הוא לאכול בשר בחול כדי להתמיד בריאותם, מ"מ למי שאין הכרח בכך יש ענין להתנזר מן הבשר בימי החול. וזהו ממנהגי הצדיקים, כפי שהביאו מוהר"ח וויטאל זי"ע (בהקדמתו ל'עץ חיים'). וכתב שם שמנהג זה יפה הוא לאלו החפצים להשיג את חכמת 'פנימיות התורה'.
השתא דאתית להכי שתיבת 'מושבותיכם' מתפרשת גם על ענין השבת, יכולים לומר שגם איסור 'אכילת הדם' האמור כאן מורה על בחינה נוספת של 'אכילת דם', והיינו איסור 'הלבנת פנים' שהוא גם כן בגדר 'אכילת דמים', כדאיתא בגמרא (בבא מציעה נח:): 'תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק: כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים וכו', דחזינא ליה דאזיל סומקא ואתי חוורא' עכ"ל. ודבר זה שהאודם מסתלק, יכולה להיחשב כאכילת דמים. דהנה, שבתות השנה אינם כימי החול, שבהם טרוד כל אחד בעסקיו, ואינם כל כך פנויים להיפגש. וגם אם נפגשים, הוא רק לזמן מוגבל, עד שכל אחד רץ לאומנותו ולמלאכתו. ועל כן אינו מצוי כל כך שיבוא האדם לידי הלבנת פנים. לא כן הוא בימי השבתות, שנועדו למנוחה, ובני אדם שוהים יותר בקרבת אחיהם וידידיהם. גם בני המשפחות מצויין בבתיהם בעיקר בימי השבתות, כי בימי החול שוהים הבנים בבית תלמודם, ושבים לבתיהם רק בערב, ובשבתות כאשר ישבו אחים יחדיו, אז פניהם איש אל אחיו לדבר זה עם זה, ועל כן מצוי ביותר שיבואו לידי קטטה ומריבה ולידי הלבנת פנים, ועל כן ראתה התורה להזהיר על הזריזות בענין זה. ויתפרש הכתוב כך: 'וכל דם לא תאכלו' - עליכם להימנע מכל בחינה של 'הלבנת פנים' שהיא בחינת אכילת דם, 'בכל מושבותיכם' - בכל המצבים של שבתות השנה, הן כשהוא בבית הכנסת ומדבר עם ריעיו, מוטל עליו להיות זהיר מלדבר דברים האמורים לפגוע בזולתו, והן כשהוא עם ילדיו בביתו מוטל עליו להשגיח שלא יבואו לידי כך. וגם האב עצמו צריך ליזהר מאד בכבוד ילדיו המסובים יחד עמו, שלא להלבינם בגערות בפני בניו האחרים. ואף שיש לו מצוה לחנך את ילדיו, מכל מקום צריך ליזהר שיהיה זה בנחת, ולא שתהיה 'מצוה הבאה בעבירה'.
על ענין זה של 'הלבנת פנים' צריכים לעורר בכל מצב שיש לחוש שיכשלו בה, כי עוון נורא מאוד, ואין האדם יכול לשער השלכותיו, א"א כלל לתאר עד כמה סולדת נפשו של אדם מדיבור של חרפה, הן אמת כי בחיצוניות נראה הדבר כאילו לא אירע דבר, ולפעמים עוד נראה כי ידו של המבוזה היא על העליונה, כי מעמיד הוא פנים כאילו אינו מתפעל משבט לשונו של המבזה, אך בפנימיות הנפש עושים הדברים רושם חזק, אשר לפעמים קשה מאוד למצוא מזור לחרפתו. ימים מרובים יכול המבוזה להתהלך בין ההמונים ונפשו עליו תאבל מבלי שיהיו הדברים ניכרים בחוץ, ואילו היתה זו מכת חבורה, יכול היה לפחות ללכת אצל חובש והלה היה מטפל בו עד שיתרפא מצערו, אבל זה, אין צערו ניכר ואין איש שם על לב כי זקוק הוא לרופא נפשות. ואף אם בעצמו ישכיל להבין כי זקוק לרפאות את נפשו הכואבת, מכל מקום הלא מרובה היא צרת הנפש מצרת הגוף, שעל פי הרוב קשה מאוד לרפאותה, גם כאב ההשפלה של בזיון הוא פי כמה וכמה מכאב של הכאה.