Parshas Terumah 5786
- Torah Tavlin
- Feb 21
- 3 min read
והיו הכרבים פרשי כנפים למעלה סככים בכנפיהם על הכפרת ופניהם איש אל אחיו ... (כה-כ)
לישא בעול עם חבירו
איתא בגמרא (בבא בתרא צט.): 'כיצד הן עומדין [הכרובים], רבי יוחנן ור' אלעזר, חד אמר: 'פניהם איש אל אחיו', וחד אמר: 'פניהם לבית'. ולמ"ד 'פניהם איש אל אחיו', הא כתיב (דברי הימים-ב. ג, יג): 'ופניהם לבית'? לא קשיא, כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום' ע"כ. ביאור הישוב של הגמרא: במשכן, שאז עשו ישראל תמיד את רצון בוראם, היו פני הכרובים תמיד איש אל אחיו, אולם בימי שלמה היו לפעמים שהכרובים היו סובבים את פניהם לכיוון הבית, היה זה כשהמרו בני ישראל את פי ה'. והנה עלינו להתבונן על מהותו של זה הסימן, כי זה האות מורה יותר על האהבה או הפירוד שבין אדם לחבירו, כי אם פני הכרובים מכוונים איש אל אחיו אות הוא שהאהבה שוררת בישראל, ודואגים אחד לזולתו. ואם פניהם מוסבים אל הבית אות הוא שיש פירוד ביניהם, ואין דעתו של אדם נתונה לדעת זולתו. ולמה יהיה זה לאות דוקא על הפירוד בין הקב"ה לישראל?
בנוסף יש להבין, שאם נטיית פני הכרובים כן משמשים לאות קירוב או ריחוק שבין ישראל לבוראם, היה מן הראוי לומר להיפך, שאם פני הכרובים מְכֻוָּנִים אל הבית, יהיה זה לאות שגם ישראל מְכַוְּנִים פניהם ולבם אל אביהם שבשמים, ולכן מְכֻוָּנִים גם פני הכרובים אל המקום שבו עושים ישראל בכל יום נחת רוח לפניו יתברך על ידי כל העבודות שבמקדש, הרי שם נכנס הכהן מידי יום להקטיר קטורת ולהטיב ולהדליק את נרות המנורה, וגם מחוצה לו נקבע מקומו של המזבח החיצון שבו הקריבו מידי יום ביומו קרבנות להקב"ה, ובכל אלו עוררו ישראל נח"ר גדול במרומים, ושמא לאות חיבה לישראל רצה הקב"ה להודיעם שעבודתם רצויה לפניו, ולכן היטה גם את פני הקרובים לעבר אותו מקום, ולמה אמרו להיפך, שיהיה זה אות לקלון 'שאין ישראל עושים רצונו של מקום'?
ויש לומר שענין הפירוד האמור כאן אינו כמשמעו שבני ישראל סרו מלעבוד את בוראם, להיפך היה זה אות שבני ישראל משתוקקים אל בוראם וחפצים בעבודתו, ואף על פי כן אין לו להקב"ה נחת מעבודתם, כי בהתנהגותם הם מגלים שאין כוונתם כי אם לטובת עצמם, כלומר, מדובר במצב שכל אחד נותן דעתו רק לעבודת עצמו, שהיא זו שתעלה יפה, ואין לבו פנוי גם אל סובביו לראות בעמל אֶחָיו החפצים גם הם להתעלות כמותו כדי לסייעם, הליכות אלו מוכיחות שאין כוונתם לשם שמים, כי אם להגדיל את מעמדם וכבודם, ולא לרצון יֵחָשֵׁב עבודה כעין זו לפני אדון כל. כשהיו בני ישראל במצב כעין זה, אז אכן היו פני הכרובים מופנים לגמרי כלפי צד 'מעריב', ולא היו קצת באלכסון כלפי זולתם, ושפיר היתה זו הוכחה שאין זו כלל עבודה להשי"ת כי אם עבודה לעצמם, ומובן מאליו שבעבודה כעין זו נשאר ופרודים מהשי"ת ח"ו. גם הברכה אינה מצויה בעבודה כעין זו, וכפי ששמעתי ממורי ורבי הגה"ק רבי בנימין רבינוביץ זצ"ל, שהמשנה (אבות ו, ו) מונה מ"ח דברים שהתורה נקנית בהם, וכשנתבונן ניווכח שרובם הם מענינים שבין אדם לחבירו, וזה הדבר צריך לשמש לנו כהוכחה שאין ביכולתו של האדם להתעלות בתורה אלא אם כן נותן את לבו גם להצלחת חבריו, אך זה שרק הצלחתו עומדת לנגדו ושאיפתו להצלחתו מונעת ממנו לשים עיניו ודעתו על זולתו המתקשה להבין את לימודו כדי לסייעו, לא יזכה גם הוא לסייעתא דשמיא חלילה.
כמובן שאין בדברינו הוראה שעל האדם לבטל מלימודו ולהקדיש שעות שבהם יעסוק עבור צרכיו של הזולת, ואכן ראינו, שכל גדולי עולם לא הגיעו למדרגותיהם אלא אם כן דאגו גם לזולתם, כל אחד בבחינותיו ובמדרגותיו, ומהם נלמד גם אנו, ועל ידי זה נגיע אל מקומנו האמיתי.