Parshas Nitzavim 5785 & Rosh Hashana 5786
- Torah Tavlin
- Sep 18
- 3 min read
למען הקים אתך היום לו לעם והוא יהיה לך לאלקים ... וכאשר נשבע לאבתיך לאברהם ליצחק וליעקב (כט-יב)
חיזוק לפני החטא ולאחריו
פרש"י: לפי שדבר לך ונשבע לאבותיך שלא להחליף את זרעם באומה אחרת, לכך הוא אוסר אתכם בשבועות הללו, שלא תקניטוהו אחר שהוא אינו יכול להבדל מכם.
נוראות אנו רואים בדברי רש"י, הקב"ה כביכול אומר לישראל, אין לי היכולת להיבדל ממכם, ובכל מצב, גם אם תהיו במדרגה נמוכה ביותר, מוכרח אני להיות בצוותא עמכם ולסבול מזוהמתכם, ואין ביכולתי כי אם לאסור עליכם את החטאים כדי שלא אצטרך לסבול מזוהמת החטאים. אולם עדיין אני תלוי כביכול בחסדיכם, כי בסופו של דבר נתונה הבחירה בידיכם אם להטיב או להרע ח"ו, ואם בפועל תנצלו את בחירתכם להרע חלילה, אצטרך לסבול מבלי שאוכל להתנתק ממכם. ורואים שני 'חיזוקים' יסודיים שעל האדם לאמץ אותם ולהשרישם היטב בלבו, כי כְּשֶׁהֵמָּה יתלוו עמו תמיד, יהיה לו בכל מצב סעד לתומכו ולחזקו, כי לפעמים יצטרך שזה יְסַעֲדוֹ ויחזקו ולפעמים יצטרך לחבירו, כלומר, מלכתחילה יעמוד לו החיזוק הראשון ויעכבו מלעבור על רצונו של מקום, ובדיעבד, כשהחיזוק הראשון לא עמד לו, יבוא ה'חיזוק' השני להקימו מנפילתו, ולהעמידו שוב על דרך המלך. כי כשהיצר מפתה את האדם להרע חלילה, מוטל עליו להתבונן עד כמה יצער את בוראו בחטאו, כי לפעמים מתגבר יצרו של אדם עליו למאוד, עד שהאדם מתפתה לו וטועה ומחליט ששכר עבירה יתירה היא אצלו כנגד הפסידה. ואף שאין ספק שאין שום אמת בהחלטתו, ורק הרוח שטות שבקרבו יכול להביאו לידי הבנה עקומה כל כך, מ"מ מאחר שהחליט מה טוב עבורו הוא מסכים לספוג את הפסידה, ובלבד שיזכה בשכרה ר"ל. אולם אם יתבונן שמלבד הפסידו הפרטי, הוא גורם גם צער להבורא יתברך שמו, והוא יתברך הלוא אינו מרוויח דבר מעוונו, ייתכן שיסוג אחור ממחשבתו הראשונה.
וכדי שאכן יכיר האדם בתוקפה של טענה זו, יצייר בדעתו ויאמר לעצמו: אילו הייתי מבקש לעשות פעולה מסויימת שתסבב לי הפסד מחד, ורווח פי כמה מאידך, וכי לא הייתי עושה זאת?! אולם אם יקדים אי מי להודיעיני שבפעולה זו אסבב גם לו הפסד, ובשונה ממני לא יזכה גם הוא בסיבתה לאיזה רווח, וכי לא הייתי מתחשב בהפסידו?! הרי פשיטא היא זו שהייתי מוכרח לסגת מרצוני, וזאת גם אילו לא הייתי ח"ו בעל מידות, והיה ניחא לי בתקלתו של הזולת אם גורם לרווחתי. כי בושה גדולה היא להאדם לצער את חבירו רק כדי להביא רווחה לעצמו, ואילו הייתי מתעלם מטענותיו, לא היה ביכולתי לשאת את פני בפניו מפני רוֹעַ מַעֲשַׂי. וכ"ש שכך צריך להיות כשבעל הטענה הוא הקב"ה בכבודו ובעצמו, ולכן גם אם ברצוני לחטוא כדי להביא עבורי רווחה, מן ההכרח לסוג אחור, כי בלאו הכי האיך אשא פני בפני מלכו של עולם בשעה שאני מוכן לצערו רק מפני טובתי והנאתי?!...
זוהי הנקודה שאנו רואים בדברי רש"י, שמגלה לנו שהקב"ה נמצא במחיצתו של כל יהודי, ואינו יכול להיבדל ממנו, ועל אף היותו חוטא, וכלפי הקב"ה הוא בגדר 'מוכה שחין' שא"א לסובלו, זאת אומרת, שבשעה שהאדם חוטא, הוא כביכול כופה את הקב"ה לדור בכפיפה אחת עם מוכה שחין שריח בלתי נסבל נודף ממנו.
עוד פרט מובא ברש"י, שהקב"ה היודע מראש עד כמה יצטער מחטאיו של זה, מקדים לבקש הימנו 'שלא יקניטו', והרי כאומר לו: גם אם תדמה בנפשך שרווח מסויים יעמוד לך מזה החטא, והנך מוכן לסבול ההפסד בסיבת הרווח, בכ"ז עליך גם להתחשב בצערי, שהרי לא אתחלק עמך ברווחים... ואכן טענה זו צריכה לשמש כתריס בפני החטא, ובכל עת שיצרו של אדם מתגרה בו יאמר לעצמו: כשם שאיני רשאי להושיב את זולתי בכפיפה אחת עם מוכה שחין רק מפני איזה רווח פרטי שלי, כך וכל שכן שאיני רשאי להושיב את מלכו של עולם בכפיפה אחת עם מוכה שחין ולצערו בכך. ולרוב אחר שיתבונן האדם היטב בדבר זה ינצל מן החטא.