Parshas Naso 5786
- Torah Tavlin
- May 28
- 3 min read
ואת ארבע העגלת ואת שמנת הבקר נתן לבני מררי כפי עבדתם ביד איתמר בן אהרן הכהן ... (ז-ח)
קבלה טובה - הסיוע לקיימה
מידי שנה קוראים פרשת נשא סמוך ונראה לחג השבועות, ולימוד נאה מצאנו בפרשה זו, שהוא היסוד העיקרי ל'קבלת התורה' על ידי אמירת 'נעשה ונשמע'. דהנה בריש פרשתן מובא הציווי מהשי"ת למשה לפקוד את הראוים לבוא לצבוא צבא לעבודת אוהל מועד מבני גרשון ומררי ובתוך זה הציווי מינה הקב"ה אותם לעבודת משא, את בני גרשון הועיד למשא היריעות ועל שאר הדברים הקלים, ואת בני מררי הועיד למשא לכל הדברים הכבדים, הקרשים עם בריחיו, והעמודים עם אדניו.
זה הציווי הוא המשך לפרשה הקודמת בו נאמר הציווי על פקודת בני קהת ועת התמנותם על כל כלי הקודש. ולכל אלו הציוויים קדם הציווי לפקוד את כלל שבט לוי מבן חודש ומעלה, וגם לזה קדם הציווי לפקוד את כל שבטי ישראל, וזה הציווי הקדום נאמר 'באחד לחודש השני בשנה השנית' (לעיל א, א). זאת אומרת שכל אלו הציוויים אי אפשר שהיה אחת מהם לפני התחלת החודש השני(ראה שמות מ, ב יז).
והנה בסוף הפרשה (פרק ז) חוזרת התורה ומאריכה בסיפור הקורות ביום שהוקם המשכן, שבו הביאו הנשיאים את קרבנותיהם, ומתחילה הביאו שש עגלות זהב ושנים עשר בקר, ובקשו לְיַעֵד אותם לעבודת המשא והסכים הקב"ה עמהם (עיי"ש ו - ח).
והנה, על מה שאיחר הכתוב את המוקדם, כבר אמרו חכמים (פסחים ו:) ש'אין מוקדם ומאוחר בתורה', אולם ידועים הם דברי הרמב"ן (להלן ט, א) שבדרך כלל לא הקדימה התורה את המאוחר אם לא שהיה איזה טעם בדבר, כלומר, שרצתה ללמדינו בכך דבר מה, ואם כן צריכים לתת לב בכל המאוחרים והמוקדמים ולהבין מה רצתה התורה ללמדינו.
האור החיים הקדוש מסביר שמשה בתחילה לא רצה לקבל את העגלות, משום שלא נצטווה לשאת את המשכן בעגלות, ולכן סבר שאין להן שימוש. רק לאחר שהקב"ה ציווה "קח מאתם" התברר שהעגלות אכן מיועדות למשא. מכאן עולה שבשעה שבני מררי נצטוו על עבודתם, הם לא ידעו כלל שיש עגלות שיקלו עליהם. מבחינתם, הציווי לשאת את הקרשים הכבדים היה בלתי אפשרי מבחינה טבעית, ואף על פי כן הם קיבלו עליהם את המשימה ללא שאלות וללא היסוס. הם האמינו שאם הקב"ה מצווה - הוא גם ייתן כוח. רק לאחר מכן התברר שהסיוע כבר היה מוכן מראש, בכך שהנשיאים נדבו את העגלות עוד קודם. התורה בחרה לספר זאת בסדר הפוך כדי להדגיש שהסיוע האלוקי כבר היה קיים, אך האדם אינו רואה אותו עד שהוא מקבל על עצמו את המשימה.
מכאן למדנו יסוד גדול: כאשר יהודי מקבל על עצמו קבלה טובה, גם אם היא נראית כבדה ובלתי אפשרית, אין עליו לחשוש. עצם הקבלה פותחת את השער לסייעתא דשמיא שכבר מוכנה. היצר הרע מנסה להראות לאדם שהדבר קשה מדי, שאין טעם לנסות, אך האמת היא שהקב"ה כבר סיבב את הפתרון, והוא רק מחכה שהאדם יראה נכונות. זה היה גם כן היסוד ל'קבלת התורה', דהנה אחז"ל (פרקי דרבי אליעזר ובעוד מקומות) שאומות העולם מיאנו בקבלת התורה, והיה הקב"ה מסבב ביניהם עם תורתו והם שאלו "מה כתיב בה", כי רצו לוודא שהתורה תתאים לטבעם וליכולתם. ישראל לא שאלו, משום שידעו שהיכולת תבוא בעקבות הקבלה. "נעשה" - נקבל עלינו, גם אם איננו מבינים כיצד נוכל לעמוד בכך; "נשמע" - לאחר הקבלה תבוא ההבנה, ההתיישבות בלב, והכוח לקיים.
קבלת התורה מבוססת על אמונה שהקב"ה נותן לאדם את הכוחות לאחר שהוא מקבל על עצמו את רצונו. כך גם בכל מצווה ובכל קבלה טובה: הסיוע האלוקי כבר מוכן, ורק מחכה לאומץ הראשוני של "נעשה", שממנו נובעת כל הברכה.