Parshas Matos-Maasei 5785
- Torah Tavlin
- Jul 24
- 3 min read
ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה זאת חקת התורה אשר צוה ה' את משה ... (לא-כא)
חומרת הכעס
פרש"י: לפי שבא משה לכלל כעס בא לכלל טעות, שנתעלמו ממנו הלכות גיעולי נכרים. וכן אתה מוצא בשמיני למלואים, שנאמר (ויקרא י, טז) ויקצוף על אלעזר ועל איתמר, בא לכלל כעס, בא לכלל טעות, וכן (במדבר כ, י - יא) בשמעו נא המורים ויך את הסלע, ע"י הכעס טעה.
כבר הזכרנו פעמים רבות את דברי הזוהר הקדוש (חלק ג, קנב.) המדבר בחומרת האומר שיש בתורה סיפורים שלא נכתבו כי אם לשם סיפור בעלמא, הזוהר הקדוש מקללם ר"ל על עצם הבנה זו, כי בזה הוא נותן דופי בתורה, וכאילו אומר שהתורה מָעַלָה בתכליתה, ועשתה את עצמה קרעים קרעים כשבין ההוראות היא עושה רווח כדי לספר לנו סיפורים, וח"ו מלומר כן, אלא עלינו להבין שכל סיפור באים להורות לנו הליכות והלכות שעל האיש הישראלי להתדבק בהם.
זה הדבר אנו רואים כאן בדברי רש"י, התורה מביאה שלושה מקרים שבהם נכשל משה בכעס, ועצם הדבר שהתורה מגלה לנו את מכשלותיו של 'אדון הנביאים' כבר מגלה לנו שלא דבר של מה בכך הוא, ומאיר רש"י את עינינו ומביא לנו את האמור ב'ספרי' (במדבר קנז) שכל השלושה באים ללמדינו את תוצאותיה של עוון ה'כעס', שאפילו צדיק נשגב כמשה רבינו, שזכה לקבל התורה מפי הגבורה בא לידי שכחת התורה ולידי טעות כתוצאה מן הכעס, ובסיבתה שגה פעם גם במעשה, והיא שגרמה לו שלא להיכנס לארץ, על אף שאין ספק שהתכווין בכעסו רק לשם שמים. ואם במשה רעיא מהימנא אירע כך, על אחת כמה וכמה שמוטל על כל אדם מישראל להיות זהיר מאוד מן הכעס, כי מתוך כך יבוא ח"ו לידי שכחת התורה, וכפי שחז"ל הקדושים גילו לנו מפורשות במקום אחר (פסחים סו:): 'ריש לקיש אמר כל אדם שכועס, אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו' וכו'. ומן הראוי גם שנשים לב כמה רעה גרמה לנו תקלתו של משה כשבא לכלל כעס, כי העונש המר שקיבל כשאמר 'שמעו נא המורים' השפיע לדורות, שכן מבואר בספה"ק (אוה"ח הק' במדבר כ, ח; דברים א, לז) שאילו היה זוכה משה להיכנס לארץ ישראל לא היה בית המקדש חרב, ולא היינו גולים, על כן זכור נזכור ותשוח עלינו נפשנו, מכך שהכעס גרם החורבן הנורא, והביא עלינו את כל הצרות הקשות הסובבים אותנו בגלותינו המר. ואם כעסו של צדיק זה שהיה כולו לשם שמים הביא עלינו אסונות קשות כמו אלו, על אחת כמה וכמה שכעסם של בני אדם פשוטים שהם על פי רוב על עניני חומר וגשם בלבד יכולים להביא גזירות קשות ר"ל.
ואכן איתא בגמרא (פסחים סו:): 'א"ר מני בר פטיש כל שכועס, אפילו פוסקין עליו גדולה מן השמים מורידין אותו'. ואולי משמש מאמר זה כמקור להא דאיתא בספר הקדוש 'ליקוטי מוהר"ן' (מהדורא קמא, נט) שהכעס מקלקל את הפרנסה, והא לך לשונו: 'הכעס מזיק לעשירות. וכשהיצר מסית לאדם שיכעוס, יֵדַע שבזאת השעה ישפיעו לו מלמעלה איזה סך ממון, והיצר רוצה לקלקל זאת ההשפעה'.
וכבר גילה מרן האר"י הק' בהרבה מקומות, ובפרט ב'שער רוח הקודש', בחומרת עוון הכעס, ובין הדברים מביא, שזה העוון מונע מהאדם מלהשיג אפילו השגה כל שהיא. עוד מביא האר"י הק' בכתביו, שפגם זה העוון הוא גדול הוא עד מאוד, ותיקונו קשה כמעט פי שנים מתיקון החטא הידוע, כי על החטא הידוע צריכים לצום פ"ד תעניות, ועל עוון הכעס צריכים צלום קנ"א תעניות, כי זה העוון משנה את מהותו של האדם למאוד, כי בסיבתה הוא מחליף את נשמתו בנשמה מסטר"א ר"ל. ואכן ידוע הוא שהאר"י הק' הקפיד על זה העוון יותר מכל החטאים שבעולם.