Parshas Lech Lecha 5787
כי שמע ה' אל עניך ... (טז-יא)
תכלית הצרה, אמונה ותפילה
בתרגום אונקלוס תירגם תיבת 'עניך' - 'צלותיך' והיינו 'תפילתך', ובמושכל ראשון אין פירושו מובן, שכן כפי שכל בר בי רב מבין ש'עינוי' ו'תפילה' הם שני ענינים נפרדים, עינוי יכולה לשמש כסיבה לתפילה, אבל אינה עצם התפילה. אולם יש לומר, שתכלית רצונו יתברך בהביאו צרה על האדם הוא שיעורר אמונתו ותקוותו בהשי"ת ויתפלל לפניו, וכיון שתכלית העינו היא התפילה שפיר נוכל לומר שהעינוי הוא כחלק בלתי נפרד מן התפילה, ולפרש שתיבת 'ע
וגם גופו של מקרא מעיד על כך באמרו: 'כי שמע ה' אל עניך' ולכאורה יפלא מה ענין שמיעה אצל עינוי? והוי לי למימר 'כי ראה ה' את עניך', אם לא שביקש הכתוב להודיענו שאין העינוי כי אם לתועלת הדבר התלוי בשמיעה, והיא התפילה.
ובזה יתיישב קושיא ידועה על הפוסקים הסוברים שמצוה על האדם להתפלל בעת צרה (ראה דברי הרמב"ן בהשגותיו על הרמב"ם בספר המצוות, וראה באר היטב או"ח סימן קו ס"ק א), שהרי הדבר נראה כמי שאינו מקבל עליו גזירת הבורא ב"ה, וכמי שאינו מאמין שגזירותיו הם לטובת האדם, ולמה עוד ייחשב הדבר למצוה? אולם לדברינו הדברים מובנים, שכן אין הקב"ה חפץ שיהיה האדם שרוי בצרה, ותכלית הצרה אינה כי אם שיבוא האדם לידי תפילה, ויעיד בכך שהכל תלוי בגזירת המלך העליון, אם כן שוב אין התפילה נחשבת כרצון מנוגד לרצון השי"ת, להיפך הרצון העליון הוא שהצרה תתבטל, ומתאוה הוא לאותה תפילה שבאמצעותה יושלם רצונו.
ואפשר שהתרגום פירש את פירושו דוקא בענינה של הגר המצרית כדי לגלות לנו שענין זה אינו דוקא בצדיקים, שעל תפילתם כבר אחז"ל (יבמות סד.): 'הקב"ה מתאוה לתפילתן של צדיקים', אלא גם באנשים פחותים שאינם מוגדרים כצדיקים, גם אצלם שייך ענין זה, אמת הדבר שתאוותו של הקב"ה לשוע)ת הצדיקים היא חזקה ביותר וכנזכר במאמר הנ"ל, אבל גם על יתר הברואים חס בוראינו וחפץ להחדיר בהם את האמונה שהוא זה הגוזר והכל תלוי ברצונו, ולכן מסבב שיבואו לידי מצוקה ויתפללו לפניו וכשיוושעו בפקודתו יווכחו שתפילתם עשתה רושם ורק מפני שנתרצה הבורא יצאו מצרה לרווחה.
ואל לך לתמוה שרואים לפעמים איך אנשים שרויים בצרה תקופות ממושכות, וגם אחר שהפצירו בתפילה עדיין ישועתם מתבוששת מלבוא ואינם זוכים במהרה לאורה, אמנם צריכים אנו לדעת שהקב"ה הוא בוחן כליות ולב, והוא היודע אם תפילתו של אדם הוא מתוך אמונה כנה ובהירה או לא, כי לפעמים גם אם האדם מתפלל אין זה מתוך הכרה שלימה שהכל תלוי בגזירת הבורא, ואין תקוותו שלימה בהקב"ה, ותפילתו הוא כאחד האומר 'אם לא יועיל לא יזיק'... ובתפילה כעין זה לא השיג הקב"ה את תכלית רצונו, כי יודע אלקים שגם אחר שיזכה לישועתו יטיל ספק בכח התפילה, ויטעה לחשוב שמא היתה ישועתו באה בלאו הכי, ועל כן משהים מן השמים את ישועתו, כדי שינסה כל יתר השתדלויותיו, וכשיווכח שאין ממשות בכל אלו, ויבין שרק השי"ת הוא זה שביכולתו להושיעו, אז בהכרח יתעורר נקודת האמונה הטמונה בנבכי נפשו וישים תקוותו רק בהשי"ת ותהיה תפילתו מעומק הלב, ואז אכן יזכה לישועה.