Parshas Emor 5785
- Torah Tavlin
- 6 hours ago
- 3 min read
ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל וינצו במחנה וכו' (כד-י)
תורת המקלל וענינו לדורות
פרש"י, מהיכן יצא, רבי לוי אומר מעולמו יצא. רבי ברכיה אומר מפרשה שלמעלה יצא. לגלג ואמר ביום השבת יערכנו, דרך המלך לאכול פת חמה בכל יום, או שמא פת צוננת של תשעה ימים, בתמיה. ומתניתא אמרה מבית דינו של משה יצא מחוייב. בא ליטע אהלו בתוך מחנה דן, אמרו לו מה טיבך לכאן, א"ל מבני דן אני. אמרו לו (במדבר ב, ב) איש על דגלו באותות לבית אבותם כתיב. נכנס לב"ד של משה ויצא מחוייב, עמד וגדף. הנה ראוי להתבונן מהו ענינו של ענין המקלל, ולמה סיפרה לנו התורה כל השתלשלות המעשה האיך שנהרג שהרי ודאי כוונה תורה גם בזה המעשה להורות לנו את דבר ה'? ובדרך אפשר י"ל כי רצתה התורה להורות להאדם להתרחק מאלו השלושה דברים שגרמו לו להמקלל לגדף ולאבד את ב' העולמות ר"ל, ואלו השלושה הלוא נרמזים הם בתיבת 'ויצא' וכיוון הכתוב לגלות כי מאחר שנכשל באחד מאלו השלושה נתגלגלו הדברים עד שהגיע המגדף לידי חטאו החמור.
הענין הראשן הוא דברי רבי לוי האומר שהמקלל 'מעולמו יצא' ולענינינו יתפרשו הדברים על בחינת עולם השייך בדורינו, דהנה מלפנים בישראל היה ביכולת האיש הישראלי לבלות את ימיו בתורה ועבודה כשהוא יחידי מבלי להתייחד עם אנשים, ואדרבה הרבה מהם העדיפו והרבו להתבודד בינם לבין קונם כאשר אין להם בעולמם אלא האוצרות של יראת שמים וד' אמות של הלכה, ואכן עד"ז זכו ונתעלו במעלות קדושים. שונים פני הדברים בדורינו אנו בו נחלשו הנפשות, ואין בכח היחיד להתחזק בינו לבין עצמו, וכשהאיש חפץ להיות בין המחזיקים בתורת ה' מוטל עליו להימנות בחבורה עם מבקשי ה', והיא אשר תסייע בעדו להטות לבבו אל השי"ת, וכשיתוועד עם אלו ויקשיבו בדברי התעוררות יזכו לבהירות הדעת, ולא יטו לבבם מעם בוראם. וזהו 'מעולמו יצא' כי זה האיש אשר יוצא מבחי' עולם ונמצא בתוך תוכו, זה האיש עלול שהביא על עצמו ירידה עצומה, עד אשר יבוא לידי בחי' מקלל את השי"ת ר"ל, וכמו שהגדירו חז"ל את המברך על מצוה הבאה בעבירה 'אין זה מברך אלא מנאץ' כי כאמור זה האדם עלול להטות לבבו אחר יצרו האומר על טוב רע ולהיפך ח"ו.
הענין השני הוא דברי רבי ברכיה האומר שיציאה האמורה כאן הכוונה היא מפרשה שלפניה, והיינו שלגלג על ענין לחם הפנים, וזה הדבר הוא שגרם לו לבסוף להתדרדר עד שקילל וחירף כלפי שמיא ר"ל, וכוונה תורה כאן לעורר את האדם להתרחק מאוד מענין הליצנות הגורמת לקרירות בכל עניני שמים, והדברים ניכרים בחוש כי כל אלו אשר לא השגיחו בדבר ונתקרבו אל כת הליצנים, נכנס הארס בקרבם ונתקררו מאוד מעניני תורה ויראה ר"ל. ולא פעם אחת כאשר נטפלתי לאלו אשר הקדיחו תבשילם כדי להחזירם למוטב, ונודע לי כי הסיבה העקרית הוא עוון הליצנות, כי בהיותם שומעים איך הוריהם מזלזלים על היקר והקדוש בישראל, שוב לא ראו ערך בעניני יהדות, וגם לדברים אשר הוריהם כן ראו בה ערך דקדושה. על כן ראוי לו להאדם מאוד להתרחק כמטחווי קשת מכת זו.
הענין השלישי הוא מה ששנינו במתניתא שמבית דינו של משה יצא מחוייב. והוא זה שהביאו לידי חירוף וגידוף, ואכן זהו ענין שלישי אשר לפעמים יש לו לאדם דין ודברים בעניני ממונות, ומוכרח הוא להתדיין עם הזולת בבית דין, אך אז עליו לדעת כי עליו לבטל דעתו לדעת הבי"ד ולא להרהר אחרי הדיינים, ואף אם יודע הוא בעצמו כי הדיין טעה בדינו, בכ"ז מאחר וכך סיבבה ההשגחה העליונה מוטל עליו לקבל גזירת ה' ללא שום הרהור, ואם ח"ו מטיל הוא דופי בהדיינים הרי זה בגדר מחרף ומגדף, כי אין ההרהור אחר הדיין אלא אחר הקב"ה שסיבב כך בהשגחתו.