Parshas Bahaloscha 5786
- Torah Tavlin
- Jun 5
- 3 min read
בהעלתך את הנרת אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות ... (ח-ב)
הדרך להתעלות במעלות התורה והעבודה
בפרשתן רואים אנו כלל גדול בדרכי העבודה, דהנה בתחילת הפרשה מביא רש"י טעם על סמיכות פרשת המנורה לפרשת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו, שלא היה עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקדוש ברוך הוא חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות. ע"כ. עוד רואים אנו בהמשך הפרשה (ט, ו-יד) שאחר שציווה השי"ת על חובת הקרבת הפסח, נתעוררו הטמאים לנפש שנפטרו מלעשותו, וטענו 'למה נגרע' כי גם הם נתאוו לעשות נחת רוח על ידי מצוה זו, וכתוצאה מכאבם זכו וזיכו גם לדורות במצוות 'פסח שני'.
ולמדים אנו מכאן שכשהאדם מצטער על שלא זכה למעלה מסוימת בעניני עבודת השי"ת, ומשתוקק למלא את הפער בינו לבין אלו שזכו לכך, רואה הקב"ה לנכון למלא את החלל על ידי פיוס, או על ידי תמורה. ואף במקום שנראה לו להעומד מן הצד שאין להמצטער שום תקוה, כמו שהיה באלו ה'טמאים לנפש' כי בעוד שאנו קוראים בתורה על טענתם, בטרם שרואים אנו מה שהורה הקב"ה עבורם, נדמה לנו שאין פתח למלטם מכאבם וצערם, שהרי גזירת הכתוב הוא שאין הטמא יכול להקריבו, ועל פי גזירת הכתוב בדיני טומאה וטהרה גם לא היה להם שהות להיטהר, אך מיד אח"כ כשקוראים אנו על הפתרון הניתן להם מן השמים, רואים אנו כי הקב"ה שהוא כל יכול המציא להם תקנה שלולא שהכתוב אמרו לא היינו יכולים בעצמינו להעלותו על הדעת, שהרי עשיית 'פסח שני' אינו דבר המובן על פי השכל הפשוט, שהרי אין זה בזמנו והאיך יהיה הדבר מכוון ל'פסח מצרים' אך מאחר שהשתוקקו ונצטערו על כך המציא עבורם הקב"ה מושג שלא היה מהותו בעולם עד כה.
והנה כשמתבוננים במעשיהם של אלו הכואבים רואים שהללו לא עשו שום פעולה על דעת עצמם כדי להקל את כאבם, הטמאים לנפש לא בקשו לעשות 'עבירה לשמה' וגם אהרן לא ביקש להביא נדבה אשר לא ציוה ה', אהרן לא עשה כי אם 'אתערותא דלתתא' בזה שהצטער על מה שנבצר מאתו להשתתף בחנוכת הנשיאים, והטמאים לנפש לא ניסו גם כן את מזלם כי אם במה שהיה לאל ידם לעשות בהיתר, ובאו לתנות צערם בפני משה, על אף שלא היה נראה באופק שאלו הדברים יצמיחו להם ישועה של ממש, בכל זאת לא עשו כי אם השתדלות המותרת להם, והשתדלות זו אכן הניבה פירות והביאה להם נחמה, והיה זה רק בזכות רצונם העז לעשות נחת רוח לבוראם.
אלו הדברים צריכים לשמש עבורינו גם כן כהליכות חיים, דהנה לא אחת רואה האדם האיך שחבירו נתברך בכוחות ובכשרונות אשר על ידם ביכולתו לעבוד את השי"ת כדבעי, ואז מוטל עליו לדעת כי על אף שאחז"ל (ב"ב כא.) 'קנאת סופרים תרבה חכמה', אסור לו לעשות דברים שאינם בגדר 'השתדלות נכונה' כי על האדם להכיר את ערכו ולדעת אם יכול בכוחותיו הנפשיים להכיל את הפעולות בהם הוא נוקט כדי לזכות להצלחתו, ואסור לו להשתמש באמצעים שעלולים להביאו לידי נפילה במקום עליה, כי לפעמים מפתה היצר להתאמץ יתר על המידה, ובו בשעה שהאדם מכוון לשם שמים, מכוון היצר להפילו, כי יודע היצר שאחר שיתאמץ לא יעמדו לו כוחותיו ומפאת חולשתו כבר לא תהיה היכולת בידו, וע"כ עליו להתבונן טרם כל פעולה אם היא השתדלות נכונה או שמא היא השקעה העלולה להביא בכנפיה הפסדים, ובכה"ג יזיר עצמו מאותה השתדלות.
אך בד בבד לא ימנע מלהגות במחשבתו עד שימצא את ההשתדלות הנכונה עבורו, ואם אכן יעשה זאת יזכה ברבות הימים להתעלות בתורה וביראת שמים, ויתקיים בו דברי חכמינו הנזכרים 'קנאת סופרים תרבה חכמה'.