Parshas Vayikrah 5786
- Torah Tavlin
- Mar 20
- 3 min read
ואם מן הצאן קרבנו מן הכשבים או מן העזים לעלה זכר תמים יקריבנו ... (א-י)
חובת השינון והחזרה ותועלתה
פרש"י: ואם מן הצאן - וי"ו מוסיף על ענין ראשון. ולמה הפסיק, ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה. נרחיב במקצת בביאור דברי רש"י שלפנינו, כי מלבד פירושו הפשוט יש בדבריו לימוד בענין לימוד התורה וקנינה. הנה בתחילה מפרש רש"י וי"ו מוסיף על ענין ראשון - אות ו' שבתיבת 'ואם' מחבר פרשה זו המדברת מדיני 'עולת הצאן' עם הפרשה שלפניה העוסקת בדיני 'עולת הבקר', ומגלה בכך שדיניהם שווים, כלומר, גם הדינים והחיובים המפורשים רק באחד משניהם חיובם בשניהם, ולכן גם 'עולת הצאן' טעונה סמיכה והפשט, על אף שנאמרים מפורשות רק 'בעולת הבקר'. וכמו כן טעונה גם 'עולת הבקר' שחיטה בצפון, על אף שחיובו מפורש רק ב'עולת הצאן'. ועל כך ביקש רש"י ללמדינו למה הפסיק כלומר, למה הוצרך הכתוב לחלקן לשני פרשיות? הרי דיניהם שווים, והיו יכולים לכלול שני סוגי העולות בפרשה אחת ולכלול באותה פרשה כל דיניהם וחיוביהם, ומה ענין לחלקם לשני פרשיות ולהכפיל עיקר הדברים המפורשים בשניהם? התשובה היא כדי ליתן רווח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה. - כדי שיתבונן משה רבינו תחילה במקצת הדינים, ורק אחר שיהיו הדברים ברורים ומיושבים על דעתו, יוסיף על הראשונות.
הדבר מובן מאליו שלא הפסיקה התורה בין פרשה לפרשה רק כדי לספר לנו האיך נאמרו הדברים למשה, כי אם כדי להורות גם לנו על החיוב להתבונן בין פרשה לפרשה, יתר על כן, רואים אנו בחז"ל (נדרים לח.), שמשה רבינו מצד עצמו לא היה צריך כלל להתבונן בין הפרשיות, כיון שבלאו הכי לא היה בכוחו האנושי להשיג את התורה הארוכה מיני ים רק בארבעים הימים המועטים שהיה במרום, כי אם בדרך נס, ואכן זכה לכך, כנרמז בלשון הכתוב (שמות לא, יח) 'ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו' שהסיג את התורה ב'נס' ובלא יגיעה, ככלה הניתנת להחתן בלא יגיעה. ומאחר שהשגתו לא היתה תלויה בטבע, לא הוצרך להפסקות כדי לזכות לבהירות, והסיבה שכן עשאה הקב"ה בהפסקות, לא היתה כי אם עבורינו, ללמדינו שכשם שהרב לא הכיל את לימודו כי אם מתוך הפסק והתבוננות כך כל הבאים אחריו.
וכיון שהדברים ללמדינו הם באים, לכן הארכתי בפירוש דבריו של רש"י, כי מן הראוי להתבונן גם במציאות הדברים שעליהם נסובים דבריו, כי על אף שגם מעצם לשונו של רש"י אנו מבינים כוונתו, מתבררת כוונתו ביותר אם מתבוננים במציאות הדברים. דהנה מגוף מאמרו של רש"י אתה למד, שגם אחר שלמד אדם פרק אחד או הלכה הלכה אחת, והדברים ברורים ומובנים לפניו, גם אז אין לו למהר תיכף אל הפרק או אל ההלכה הבאה, כל עוד שאינו מתבונן באותו פרק כמה וכמה פעמים. כי בראיה שיטחית נדמה לו לאדם לפעמים שכבר הבין את הדבר שלמד לאשורו, אבל לאמיתו של דבר לא הבחין בכמה וכמה פרטים מוקשים שבהעדר הבנתם לא שייך להגדיר את ידיעותיו כ'מובנים', ולכן עליו למשמש בו כמה פעמים ולהתבונן אם אכן אין פגם בהבנתו, ורק אחר כך ביכולתו להמשיך אל ההלכה הבאה. זהו המובן הפשוט היוצא מלשונו של רש"י 'ליתן רווח בין פרשה לפרשה' כלומר, בין פרשה שלימה לפרשה שלימה, או בין פרק שלם למשנהו.
אולם צריכים גם כן לדעת שלא כל הנפשות שוות, ולפעמים צריכים לחלק אפילו פרשה אחת לשנים, ללמוד מחציתה או מקצתה ולהתבונן בה, ואחר כך להשלימה, וכפי שהיה המציאות גם במקרה שלפנינו, שבעוד שלא גמר משה ללמוד כל פרשת 'עולת הבקר' ועדיין היה חסר לו הדין שהיא טעונה שחיטה בצפון, כבר ניתן לו הרווח להתבונן בפרשה זו.