אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה ... (מו-ד)
לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה
הנה זה הכתוב שופך אור על מאמר חכמינו ז"ל (ברכות נד:): 'חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה'. דהנה, רגילים אנו תמיד להודות להקב"ה על מה שהוציאנו ממצרים, וכמו שציותה אותנו התורה (דברים טז, ג): 'למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים'. הודאה זו היא הודאה שגם השכל מחייבו, הרי עבדים היינו לפרעה במצרים, וכחמורים נדמינו, ובא הקב"ה וגאל אותנו מעבודת פרך ומכל ההשפלות שהיו מנת חלקינו. אולם כשהכתוב 'אנכי ארד ממך מצרים' עומד לנגד עינינו ורואים אנו שהקב"ה בעצמו מגלה ליעקב שהירידה הוא בגזירתו, יכולה התמיה להתעורר במחשבת קטני אמנה, שהרי אילו היתה שייך מציאות שהאומה הישראלית תרד מצריימה מרצונה החפשי, והרשות לשעבדם חינם היתה מלכתחילה בידי פרעה, כי אז אכן מובן ענין ההודאה על גאולתינו, כי גם אחר שהקב"ה לא היה גורם את שעבודינו ראה לנכון לגאול אותנו. אך אם מלכתחילה לא היתה הרשות בידי פרעה לשעבדם אלמלא גזירתו של הקב"ה, והוא יתברך היה זה שסיבב שֶׁיֵּרֵד יעקב מצריימה וישתעבדו זרעו בידי המצריים, אינו מובן ענין ההודאה, שהרי יש מקום לטעון: אל תשעבדינו ואל תגאלינו!
אמנם בפועל מחייבת אותנו התורה להודות על כך, ומידי יום עלינו לזכור יציאה זו פעמיים, ובהכרח שלא רק הגאולה היתה טובה עבורינו, אלא גם השעבוד שקדם לה,וכבר אז עם בוא השעבוד הטיב עמנו הקב"ה, אכן בעיני בשר לא ראינו כי אם השפלה תחת יד מצרים, הללו נהגו בנו מנהג הפקר, היכו בנו עד כלות הכוחות, זרקו את בנינו לתוך הים, שחטו את בנינו כדי להתרחץ בדמם ר"ל, ובכל זאת עלינו להאמין כי אלקים חשבה לטובה, הוא זה שידע את הטוב הגנוז באלו העינויים, ועלינו להודות לו על כך.
מכאן גם עלינו ללמוד פרק בהנהגת הבורא, עלינו לדעת כי מאתו לא תצא הרעות, וגם כשעוברים עלינו מצוקות שונות מוטל עלינו לדעת כי טובות המה, ועלינו להודות להשי"ת עליהם באותה מידה של שמחה שבה אנו מודים אנו על הטובה, אכן מאחר שהמצוקה מצד מהותה מעורר צער לכן מן הראוי שנתפלל על ישועתינו, אבל כל עוד שאין אנו נגאלים מוטל עלינו להודות גם על הצרה, כי ללא ספק המציא לנו הקב"ה את הצרה כדי להטיב לנו, על אףשאין אנו מבינים על מה ולמה ייחשב הדבר לטובה. וכך אמר דוד המלך ע"ה (תהלים קא, א): 'חסד ומשפט אשירה לך ה' אזמרה', ודרשו על זה חז"ל (ברכות ס:): 'אם חסד אשירה, ואם משפט אשירה', היינו בין כשזוכה אדם לראות את חסדי הבורא בעולם, ובין כשרואה בעולם רק את גבורותיו, היינו משפטו, עליו להודות לבורא ואף לשיר לפניו, כי גם המה לחסדים ייחשבו. זהו גם המכוון במאמר הכתוב שלפנינו 'אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה', אמירה זו לא היתה רק ליעקב כי אם לכל הכלולים בו, הקב"ה יָדַע מהו עתידם של בני ישראל במצרים, ואמר להם: בשעה שתתרבה צערכם תדעו כי אנכי עמכם, ורואה אני בכל סבלותיכם, ואל תתמהו על כך שאני מניח אתכם בצרתכם, אין זה אלא מפני שאני רואה את הטוב הגנוז בהם, אם כן עליכם להודות לי על כך, ועליכם גם להאמין שיסורים נאמנים הם, ואחר שיעשו את פעולתן יתבדלו ממכם, אם כן הֱיוּ בטוחים ש'אנכי אעלך גם עלה'.
עכ"פ העבודה המוטלת עלינו היא לחיות עם האמונה בעודנו בחיים ש'כל מה דעביד רחמנא לטב עביד'. והשמחה המתעוררת מאמונה זו היא מעין עולם הבא, כי בעולם הבא תהיה זו שמחתו, כשיווכח בגודל הטובה הגנוז בסאת יגונו, והמאמין כבר יכול לזכות גם בעוה"ז במעין משמחה זו.