Parshas Vayeitzei 5787

וישמע את דברי בני לבן לאמר לקח יעקב את כל אשר לאבינו ומאשר לאבינו עשה כל הכבד הזה (לא-א)
תמים תהיה עם ה' אלקיך
הנה, מאלו הכתובים יכולים אנו לראות אמונה מהי, יעקב אבינו הרי שהה בביתו של לבן הארמי עשרים שנה, ואותו רמאי מתחילה רימה אותו ובמקום שנתן לו את רחל נתן לו את לאה, ושוב הוצרך לעבוד על רחל עוד ז' שנים, ואחר כך כשעבד בשכר הצאן רימה אותו אין ספור פעמים, וכפי שרואים אנו שכשברח יעקב ולבן רדף אחריו והשיגו אמר לו יעקב (לא, מא) 'ותחלף את משכורתי עשרת מונים', שהם ק' פעמים, ואחר כל זאת סובל הוא בדומיה מה ששמע מבני לבן, שהם אמרו 'לקח יעקב את כל אשר לאבינו' וזאת על אף שלבן בעצמו הודה ואמר (ל, כז) 'ניחשתי ויברכני ה' בגלליך', וגם לבן בעצמו הפך פתאום את עורו, והראה ליעקב פנים זועפות, ועל אף כ"ז מנע עצמו מלברוח ונשאר בבית לבן עד שאמר לו הקב''ה 'שוב אל ארץ אבותיך'.
מעשה אבות סימן לבנים, ובזה גילה לנו יעקב מה יעשה אדם כשצער ועגמת נפש מסבבים אותו, שאז עליו לקבל את הדברים באהבה ובאמונה, ולא לחפש דרכים האיך לצאת מן המצב המעיק עליו ויאמין כי אם הקב''ה שלח לו זה הצער ודאי שהוא לתיקון נפשו, ואם יעשה תחבולות כדי להשתמט מזה, בודאי יצטרך להשלים זה הצער ע''י סיבה אחרת, ונמצא שלא הרוויח דבר מזה. ורק כשרואה שהקב''ה מסבב סיבות כדי שיצא ממצבו, אז יבין כי היא הוכחה עבורו שחפצים מן השמים להושיעו, וכמו שרואים כאן אצל יעקב, שאחר שאמר לו הקב''ה שוב אל ארץ אבותיך, והבין שזהו רצון הבורא, אז עשה מעשה וברח עם כל רכושו, כי אז ידע ששוב אין הקב''ה חפץ בצרתו, אך כל עוד שלא שמע זאת בפירוש מפי הקב''ה סבל את סבלו רבות בשנים.
ענין זה ראוי לו לאדם לשנן ולדעת, שכל המאורעות שעוברים עליו אינם ח''ו רק מקרה, אלא הכל בהשגחה העליונה, והכל הוא לטובתו, וכנרמז בתיבת 'מקרה' גופא, שהם אותיות 'רק מה' ויסבול את צערו בדומיה, עד אשר יתקיים בו מאמר הכתוב (איוב כח, ג) 'קץ שם לחושך' ויכיר בטובתו של מקום.
והנה כשהאדם מגיע לכלל ידיעה זו, וקובעה בלבו למציאות אמת ומכלכל כל דרכיו על פי ידיעה זו, הנה מעתה הוא שמח בחלקו, ואין ליבו מלא בטרוניא על כל הברואים, והכעס ממנו והלאה, שהרי הכל ברצון הבורא נעשה כפי הראוי להיות, וממילא אין דבר להאשים בו את זולתו, כי הוא זה הגורם כל הבא עליו, ושוב הוא בן חורין מאותן מחשבות המטרידות רוב בני אדם כסדר, ובוודאי שאינו מתלונן על זולתו לתלות אשמת עניינו בחבירו, אלא תולה כל האשם בעצמו שמגיע לו עונש על בחירתו הרעה, אלא שסיבבו זה העניין בהשגחה פרטית, כך שחברו יצערנו, ועל כן מקבל בשמחה הנהגת שמים עמו, ויודע שכך הוא רצון הבורא, ובוודאי נתנו לו ולחלקו כפי מה שראוי ומגיע לו, וכמו שאמר יונה הנביא (יונה א) כששאלוהו יורדי הספינה בשל מי הסער הגדול הזה, ומיד ענה להם בשלי הסער הזה. וזו באמת אחד המעלות הגדולות והנפלאות שזוכים לה המאמינים בתכלית, שרוב הנסיונות בין אדם לחברו באים מתוך מחשבות אלו או אחרות, כאשר בני אדם תולים סיבת האשמה בבשר ודם, ומזה מתחילים כל החשבונות והמריבות הקנאה והשנאה, ואילו היו משכילים ללכת בדרכי אמונה היה כל זה נמנע מאתם.


