Parshas Vayeitzai 5786
- Torah Tavlin
- 2 days ago
- 3 min read
ויפרץ האיש מאד מאד (ל, מג)
סגולת הענוה לכל ההצלחות
ידועה היא אימרתו של הרמב"ן (בפרשת לך לך) ש'מעשי אבות סימן לבנים', ומזה הטעם כתבה התורה כל מעשיהם, כדי שגם בניהם אחריהם יתבוננו בהם, ויבינו מתוך המקראות גם הסיבות לכל פעולותיהם, ומתוך כך יבינו גם הם מהי הדרך אשר בה ילכו ויצליחו גם הם בעבודת הבורא, ואז יהיו גם הם רצויים לבוראם. גם כשהתורה מספרת על הצלחתם הגשמי של האבות הקדושים, רצתה שנעיין בדבריה כדי להבין מהי הדבר שבסיבתה זכו לכך, כי אם נזכה תהיה זו סיבה גם להצלחתינו. התורה מספרת לנו בכ"א מהאבות איך שזכו בעושר גדול, ואין ספק שהתורה רמזה באותיותיה ובתיבותיה אצל כ"א מהם היה הגורם לעושרם, אולם צריכים אנו לסייעתא דשמיא כדי להשיג רמיזותיה, וכאן אצל יעקב אבינו אכן זכינו להשיג שזכה לכך בזכות ענוותנותו, וכך יתפרש הכתוב: 'ויפרוץ האיש' והסיבה לזה היתה 'מְאֹד מְאֹד', הענוה, כי התיבות 'מְאֹד מְאֹד' רומזים על הענוה, וכמו שרואים בלשון חכמינו זכרונם לברכה, שכשדברו על הענוה הכפילו גם כן תיבה זו ואמרו (אבות ד, ד): 'מְאֹד מְאֹד הוי שפל רוח'. עוד מצאנו שתיבת 'מְאֹד' רומזת על הענוה, כי היא בגימטריא 'מָה', המורה על ביטול ואפסיות, וכמו שאנו אומרים בתפלת 'לעולם יהא אדם', שכברצונינו לבטא את אפסיותינו מול גדלות הבורא ב"האנו אומרים 'מה אנו מה חיינו' וגו'. ולזאת רמזה התורה כאן, שבזכות ה'מה' הנרמז ב'מְאֹד' זכה יעקב אבינו שנתקיים בו 'ויפרוץ האיש'.
ואכן רואים אנו אצל יעקב שמידת הענוה היתה טבועה מאוד בנפשו, כמו שרואים להלן בריש פרשת וישלח (לב, יא) שאמר: 'קָטֹנְתִּי מכל החסדים ומכל האמת' וגו', ופירש"י: 'נתמעטו זכיותי על ידי החסדים והאמת שעשית עמי', [והוקשה לו לרש"י, שהרי הבטיח לו הקב"ה כל כך הרבה טובה בריש פרשתן, והאיך נתמעטו זכויותיו, ע"י החסדים שזכה עד כה, הרי מעט הם לעומת ריבוי הטוב שהובטח לו, ולזה מפרש שכיוון יעקב לומר:] 'לכך אני ירא שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא, ויגרום לי להמסר ביד עשו'. מדברי יעקב אלו אתה למד כמה שפל רוח היה, כי אין ספק ששהותו עשרים שנה במחיצתו של הערמומי הטמא לבן היתה מעורה בהרבה נסיונות קשים, וגם אין ספק שעמד בכולן, גם הכתוב רמז לזה באמרו (להלן לג, יח): 'ויבוא יעקב שלם' ופירש"י: 'שלם בתורתו, שלא שכח תלמודו בבית לבן', ועל אף שסבל כל כך למען בוראו יתברך, עדיין לא זַכּוּ מעשיו בעיניו וחשש שמא הִרְבָּה כל כך להרע עד שכבר נאבד ממנו עיקר הטובה שהובטח לו. דבר זה מעיד גם על כלל ימיו, שכולם היו בענוה, והיא זו שהמשיכה הצלחותיו ועושרו.
דבר זה הוא כאמור גם סימן לזרע יעקב בכל הדורות, אם גם הם יתנהגו בענוה יזכו גם הם לעושר ולהצלחה בכל עניניהם, הענוה היא המכשרתם למילוי משאלותם, ואם תבקש לדעת למה, התשובה לכך היא, כי מלכתחילה רוצה הקב"ה לתת לכל איש יהודי כל משאלותיו ברוחניות ובגשמיות, אולם אין רצונו שיהיו אלו שמורים לרעתו ויבואו על ידם לידי גאוה, כי מלבד מה שהגיאות הוא חטא גדול, הוא גם דוחק את רגלי השכינה רח"ל, וכדאיתא בגמרא (סוטה ה.):'אמר רב חסדא ואיתימא מר עוקבא: כל אדם שיש בו גסות הרוח, אֹמֵר הקב"ה: אין אני והוא יכולין לדור בעולם', ולכן כל עוד שאין הענוה חדורה היטב בלבו של אדם, אינו מוכשר לקבל הטובה שחפצים לתת לו, שמא תהיה זו סיבה שירום את לבבו, ורק אחר שמרגיל עצמו בענוה, ע"י שמתבונן בפחיתותו, ומבין היטב שכל הטובה שמזכים לו לאדם היא רק מתנת חינם, ושאין זו סיבה לגיאות, אז נעשה כלי מוכשר להחזיק ברכה, וזוכה שמן השמים מצליחים דרכו. אמור מעתה שאם חפץ אדם להיות כלי מחזיק ברכה ולזכות לגדולה ועושר ולהצלחה ולקיבול תפילותיו, מוטל עליו להתבונן רבות בנבכי נפשו עד שאכן יכיר היטב הדק בשפלותו.