Parshas Vaeschanan (Nachamu) 5786
- Torah Tavlin
- 1 day ago
- 3 min read
וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויצאך ה' אלקיך משם ... על כן צוך ה' אלקיך לעשות את יום השבת (ה-טו)
קדושת השבת בענוה תליא
פרש"י: וזכרת כי עבד היית - ע"מ כן פדאך, שתהיה לו עבד ותשמור מצותיו. הנה מלשון הכתוב נראה שעובדאזו שהיינו עבדים במצרים, וגאל הקב"ה אותנו משם, היא סיבה נכונה לצוות אותנו במצות השבת. שהרי אחר ציווי הזכירה נאמר 'על כן צוך וגו' לעשות את יום השבת', והרי זה כאומר דוקא מצות שבת מוטל עליך לקבל בעקבות זכירה זו. אולם מדברי רש"י אנו רואים שלא ניחא ליה לפרש הכי, ומפרש שעל ידי זכירה זו נבין כי בצדק מטיל עלינו בוראינו את עול כל המצוות, ועל אף שאין דבריו תואמים עם פירוש הכתוב כמשמעו,בכל זאת מובן לכל שאמרי יושר יצאו מקולמוסו, כי אין שום טעם לחלק בין מצות שבת לשאר המצוות שבתורה, וכשם שזכירה זו מחייבת אותנו בשמירת השבת כך היא מחייבת אותנו גם בשאר המצוות. אמנם כלל הוא שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, ואחר שהתורה הזכירה זכירה זו דוקא אצל מצות השבת, בהכרח רצתה להודיענו שיש איזה קשר בין זכירה זו לבין מצות השבת.
ובדרך המוסר י"ל, שרצתה התורה לגלות אותנו שהרגשת קדושת השבת תלויה במידת הענוה וההכנעה, ולכן הזכירה התורה זכירת יציאת מצרים דוקא אצל מצות השבת כי זכירה זו היא המכשירה את האדם לענוה והכנעה, כי היא המגלה לו שאינו כלל בר יכולת, והינו כחומר ביד היוצר, וכפי שהמציאות הוכיח, כי בעבר היה עבד שפל וכבהמה התלויה ברצון בעליה, וכלל לא היה ביכולתו להוציא ממסגר נפשו, ורק אחר שעלה ברצונו של הקב"ה לחלצו מן המיצר זכה בכך, ומציאות זו לא השתנתה גם בהוה וגם אינה עתידה להשתנות בעתיד, כי הקב"ה הוא אדון הכל בעבר ובהוה ובעתיד, וכשהאדם מכיר בכך מתמלא כל כולו בענוה ובהכנעה, ושפיר ראוי לקדושת השבת.
ואכן איתא מהאריז"ל (עיין פרי עץ חיים ש' השבת פח) שבשבת קודש באים משה ואלף נשמתין להחזיר לבני ישראל את עדיָם מהר חורב, הרי לך שאור השבת תלויה במידתו של משה היא הענוה, ולכן זכה משה מאז לעדיָם מהר חורב שהיא בחינת אור השבת, כיון שהוא היה העניו מכל האדם אשר על פני האדמה, והוא הממשיך זה האור לכל אחד מישראל כערך הענוה הטבועה בו. ושפיר יובן למה נאמרה זכירה זו אחר שכבר נאמרה במקראות הקודמים לה (יב-יד) מהותה של מצות השבת. דהנה יש לך להקשות שאם זכירה זו היא סיבה למצות השבת היה לו להקדים הזכירה מקודם, שהרי דיברה תורה בלשון בני אדם, ומדרכי בני אדם הוא שאם א' מבקש תמורה למי שהטיב עמו, הוא מזכיר מקודם הטובה ואח"כ מבקש תמורה, ולמה עשתה התורה בהיפך והזכירה את הטובה רק אחר שבקשה תמורה?
אולם לדברינו י"ל שלא נאמרה זכירה זו רק לסיבת חובת המעשה, שאם כן אין זו סיבה רק למצות השבת כי אם לכלל המצוות, ובהכרח שרצתה התורה לרמז מה יעשה אדם ויזכה לחוש בקדושת השבת, וכיון שאין זה תלוי לעצם חיובו במצות השבת הקדימה התורה פרטי החיוב המוטלים על האדם, ורק לאחר מכן גילתה לנו שמצות השבת ניתנה כדי להטיב עמנו, כי קדושת השבת תענוג רוחני ורצה הקב"ה לענג בה את ישראל, אולם כיון שתענוג זה בענוה תליא מייעצת אותנו לזכור את העבר שלנו איך שהוציא אותנו מארץ מצרים, ואלמלא זאת עדיין היינו במצרים, וכיון שמתוך כך נוכל להכשיר את עצמינו לחוש בקדושת השבת, 'על כן צוך ה' אלקיך לעשות את יום השבת', בידעו שיש לך אמצעי להשיג קדושתה ולהתענג מטובה. וכדי להחדיר אמונה זו שובתים אנו ממעשי ידינו ומגלים בכך שאין הצלחתינו תלויה במעשי ידינו כי אם בברכת ה', וגם בששת ימי המעשה הוא זה שמפעיל ידינו כשברצונו לסבב לנו פרנסתינו על ידם. זה מעוררת את האדם לענוה והכנעה, מאחר שיודע שהכל תלוי רק בכח הבורא ומבלעדיו אין באדם שום כח ויכולת.