Parshas Tazriah-Metzorah 5785
- Torah Tavlin
- May 2
- 2 min read
ויצא הכהן אל מחוץ למחנה וראה הכהן והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע ... (יד-ג)
חביבה גמילות חסדים יותר מן העבודה
פרש"י: אל מחוץ למחנה - חוץ לשלש מחנות שנשתלח שם בימי חלוטו.
הנה, עומד לו הכהן בבית ה' ומשרת את בוראו בעבודתו הנשגבה, עבודה המעוררת נחת רוח במרומים, עבודה המרצה את ישראל לפני בוראם, עבודה שעל ידה זוכה גם להשרות את השכינה בתחתונים, ואף על פי כן מצווים אותו להיפנות מעבודתו הנשגבה, ולצאת דרך ארוכה עד אותו מקום נידח שבו שוהה המצורע, כדי לטהרו ולסייעו לשוב לחיק משפחתו ובקרבת ידידיו ומכריו.
אילו לא היתה התורה מצוה על כך, לא הייתה 'דעת בעלי בתים' משלימה עם מַהֲלַךְ כעין זה, כי יאמרו, הן אמת שגם בשעה שהכהן מתעסק בטהרתו של המצורע, הוא עוסק במצוה, אולם מעלת עבודת הכהונה היא לאין ערוך, כי כאמור בזכותה באה השלימות בעולם, היא המרצה את השי"ת מעולמו, והיא הממשיכה את השכינה בעולם, וכשהשכינה שרויה בעולם שרויה הברכה בכל. וכיון שכן למה יַשְׁבִּיתוּ את הכהן מהעבודה שיש בה תועלת מרובה להכלל כולו, רק כדי להטיב לאיש יחידי? עדיף להסמיך ישראלים תלמידי חכמים הבקיאים במראות הנגעים, ובו בשעה ימשיך הכהן לעסוק בעבודתו הנעלית. אולם כפי שאנו רואים, אין זו דרכה של תורה! הקב"ה מעדיף שהכהן יעזוב את משמרתו ואת מעמדו הנשגב, ודוקא הוא יופיע לפני המצורע הנדכה, ויעשה כל שביכולתו להחיש את ישועתו. אמור מעתה, שהעבודה לשמח לב נדכאים, חביבה לפני הקב"ה יותר מעבודת המקדש!
כְּשֶׁאֵי שם במקום נידח שוהה איזה אדם יחידי והינו שבור ממצבו, גם אם הוא עצמו אשם בכך, כי עוונותיו הם שהביאו אותו לידי מצבו העגום, בכל זאת אין ערוך לשכרו של זה הַמְּפַנֶּה עצמו כדי להקל על צערו. הן אם הוא משתדל בפועל לחלצו מן המיצר, והן אם מדבר על לבו ומחזקו ומנחמו.
אולם, גם כעת כשיודעים כבר מעלתו של המיקל מצערם של שבורי לב, וכבר יודעים שאין בכך הפסד להכהן, בכל זאת צריכים להבין, למה בחרה התורה שמלאכה זו ייעשה דוקא ע"י הכהן? למה לא יזַכּוּ במצוה זו גם שאר התלמידי חכמים הבקיאים במראות הנגעים? ואפשר לומר שחפץ בוראינו שדוקא משרתיו יתעסקו במצוה רבתא זו, כי כבוד הוא לו שאלו הדואגים לצערם של הזולת הם הם ישרתוהו...
מעתה לא תהיה מצוה זו קלה אפילובעיניהם של המנצלים כל עתותיהם לשרת את בוראם בתורה ובעבודה, וגם הם לא יקמצו מלהקדיש זמן לגמול חסד ולשמח לב נדכאים בכל האמצעים שביכולתם, ובכך יזכו גם כן לעורר יותר נחת רוח בתורתם ובעבודתם, כי יתפאר בוראינו שאלו העובדים אותו הם בעלי מידות טובות ודואגים לטובת זולתם.
ומלבד מה שמצוה זו היא שבח לעובדי ה' ותלמידי חכמים, היא גם מסעייתם להתעלות במעלות התורה, והרי ידוע הוא מאמרו של רבי עקיבא בירושלמי(נדרים פ"ו ה"א) על מאמר הכתוב (ויקרא יט, יח) 'ואהבת לרעך כמוך' ש'זה כלל גדול בתורה'ושמעתי פעם אימרה המפרשת את דבריו כך: 'זה' - מצוה זו של 'ואהבת לרעך כמוך' הינו'כלל' לכל מי שהוא 'גדול בתורה'. כלומר, אם תתבונן יתברר לפניך שכל אלו שזכו לתואר 'גדול בתורה' ושבילי התורה נהירין לפניהם, כולם היו זהיריןוזריזין מאוד במצוה זו של 'ואהבת לרעך כמוך', מצוה זו היתה תמיד נר לרגליהם, תמיד הצטערו עם צרת הזולת, ותמיד היו הוגים במחשבותיהם האיך להטיב עם הזולת. ומצוה זו היא שהכשירה אותם לתורה, ובזכותה התעלו והתדבקו בתורה.