Parshas Shoftim 5785
- Torah Tavlin
- Aug 29
- 3 min read
והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה את ה' אלקיו לשמר את כל דברי התורה הזאת ... (יז-יט)
במעלת לימוד המוסר
איתא בספרי: 'למען ילמד ליראה', מלמד שהתלמוד מביא לידי יראה. וכעין דברי הספרי אתה מוצא יותר בהרחבה בהקדמת הספר 'מעלות התורה' (לרבי אברהם אחי הגר"א) וז"ל: 'א"א לבא לשום מעלה, או מדה טובה, או לשום דבר יראה, רק ע"י התורה'!
אמנם דוק בלשון הספרי, שלא אמר 'שיש תלמוד המביא לידי יראה', כי אם 'שהתלמוד מביא לידי יראה', כלומר, כל תלמוד מביא לידי יראה. הספרי מכריחין אותנו להסיק ולומר דברים קשין כגידין, שאם רואה אדם שאין תורתו מביאתו לידי יראה, אות הוא שאין תלמודו נקרא 'תלמוד', כי אם היה זה שמו, ודאי היה מתעורר ליראה על ידו. לדאבונינו רבו הוגי תורה שאין יראתם נסוכה על פניהם, וזאת כי אין יגיעם בתורה למענו של הקב"ה, כי אם לשם מטרות אחרות, לפעמים תורתו לשם ממון, ולפעמים לשם כבוד, ולפעמים לשם שניהם, אבל לא לשם השם, וכיון שרחמנא ליבא בעי, לכן אין תורה זו נחשבת ל'תורה', ולכן אינה מעוררת את היראה. זוהי אכן הפלס בידי האדם, לדעת אם תורתו רצויה היא להקב"ה או חלילה לא, אם תורתו מביאתו לידי יראה אות הוא שלשם שמים הוא הוגה בה, והיא זו הנקראת 'תלמוד', ואם לאו, אות הוא שלימודו היא מתוך כוונה שלילית, ועדיין לא זכה לתלמוד. ומהי עצתו? יהגה בספרי מוסר! כי מלבד מה שספרי מוסר מעוררים את היראה, יביאו את האדם לידי פישוט העקמומיות שבלב, ותהיה לימוד תורתו רק לשם שמים בלבד, ותורה זו ודאי תוסיף בו יראה על יראתו.
לאור האמור היה מקום לומר, שמי שעדיין לא זכה לטהר נגיעותיו, אסור לו לפתוח גמרא או שלחן ערוך מבלי שיהגה בספרי מוסר. דהנה ידועה היא הסתירה בדברי חכמינו ז"ל שבמקום אחד (סוטה כב:) איתא: 'אמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה', ומשמע ממימרא זו, שאין כל כך פגם בלימוד שלא לשמה, להיפך, יש לעודד את המתחילים שיהגו מתחילה שלא לשמה, כי רק מתוך כך יבואו לידי לשמה. אולם מאידך יש מימרות בחז"ל על חומרת ההוגה בתורה שלא לשמה, וכהא דאיתא בגמרא (תענית ז.): 'כל העוסק בתורה שלא לשמה תורתו נעשית לו סם המות', ובמקום אחר (ברכות יז.) התבטאו באופן חריף ביותר באמרם: ש'כל העושה שלא לשמה נח לו שלא נברא', ובמדרש (ויקרא רבה פרשת בחוקותי) איתא: 'אמר רבי יוחנן: הלומד שלא לעשות נוח לו שנהפכה שליתו על פניו'. וראה בתוספות (פסחים נ: ד"ה וכאן) שנתקשו ג"כ בקושיא זו וביקשו לחלק בין לימוד על מנת לקנטר לבין לימוד לשם פניות אחרות. ואחרים אמרו ליישב שיש לחלק בין זה שכל מטרתו היא שלא לשמה, לבין זה שתכלית רצונו הוא לזכות לתורה לשמה, אך כל עוד שלא זכה לְהִתְעַלּוֹת ולבוא לידי זיכוך הכוונה הוא עוסק שלא לשמה מתוך רצון שתורה זו תביא אותו לידי מדרגת לשמה.
אולם לפי מה שמוכח מדברי הספרי הנ"ל, שתורה שלא לשמה אינה גורמת לְהִתְעַלּוּת וליראה, שוב אי אפשר ליישב ולומר שתלמוד תורה שלא לשמה מביאה לידי לשמה, ובהכרח נצטרך לפרש שכוונת חכמינו ז"ל באמרם ש'מתוך שלא לשמה בא לשמה' היא בצירוף לימוד ספרי יראה המיישרים את העקמימיות שבלב, ונמצאת אומר שמי שאינו הוגה בספרי המוסר גם אינו מן הראוי שיהגה בגמרא, כי על לימוד כזה לא אמרו כלל 'מתוך שלא לשמה בא לשמה', ויש צד לומר שאין לו להקב"ה נחת רוח מתורתו. אמנם אין ספק שבזמנינו אי אפשר לנקוט כך להלכה, וגם אלו שאין להם חלק בתורת המוסר מחוייבים להגות בתורה, ובפרט בתורת ההלכה, כדי שיידע מה מותר ומה אסור. ובכל זאת ראויים הדברים להיאמר, כדי שזה המתרפה מן המוסר יבין באיזה מבט הביטו עליו חז"ל.