Parshas Shemini 5785
- Torah Tavlin
- Apr 23
- 3 min read
ויאמר משה אל אהרן ולאלעזר ולאיתמר בניו ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרמו ולא תמתו ועל כל העדה יקצף ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה אשר שרף ה' (י-ו)
לדעת מה ה' דורש מעמך
פרש"י: אל תפרעו, אל תגדלו שער. מכאן שאבל אסור בתספורת, אבל אתם אל תערבבו שמחתו של מקום: ולא תמותו - הא אם תעשו כן תמותו: ואחיכם כל בית ישראל - מכאן שצרתן של תלמידי חכמים מוטלת על הכל להתאבל בה. המתבונן בדברי רש"י רואה שהבורא ברוך הוא ציוה בזה שני ציוויםהנראים כסותרים האחד את השני. מצד אחד נצטוו כל בית ישראל לבכות את השריפה אשר שרף ה', ולהתאבל על מיתתם של תלמידי חכמים. ומאידך, ציוה לאהרן ובניו – שהם הקרובים ביותר אל החלל – שלא יתאבלו כלל, כי בכך מערבבים את שמחתו של מקום, כי זה היום שהשרה שכינתו בישראל היתה שמחה גדולה לפניו יתברך. ואם יתאבלו בזה היום יעורר הדבר קטרוג גדול, ואז לא רק עליהם יהיה הקצף, אלא על כל העדה יקצוף ה'. דבר זה אומר דרשני! אם מיתת צדיקים מחייבת להנהיג אבלות ולהשבית גם השמחה הגדולה של 'חנוכת המזבח', למה לא יטלו גם הכהנים חלק בחיוב זה? ואם אין האבלות ראויה לדחות שמחה גדולה זו, למה לא יתחייבו גם כל ישראל בשמחה זו?
וכדי ליישב הדברים בדרך המוסר, נקדים יסוד גדול בעבודת הבורא, שהאדם המתאוה להתחסד עם בוראו יותר מהרגלו מוטל עליו להתבונן מקודם אם אכן כך הוא רצונו של הקב"ה, כי לפעמים נובע זה הרצון דווקא מצד היצר ,והיינו שהיצר יודע ש'חסידות' זו תעכב את האדם מקיום דברים שבחובה ולכן הוא מפתה אותו לזה, ועל כן עליו להתבונן מה יהיו השלכותיו של חסידות זו, ואם רואה שבסופו של דבר תהיה זו מניעה לרצון ה' האמיתי, יבין שרצון זה התעורר ממקום בלתי רצוי.
על יסוד זה רמז הכתוב בענין האבלות על נדב ואביהוא. דהנה אבלות זו לא נועדה לקונן על הפורעניות שנחתה על שני צדיקים אלו, כי לדידם לא היה זה בגדר 'פורעניות', כי מיתתם כבר נקבע מראש כשאמר הקב"ה (שמות כט, מג): 'ונקדש בכבודי' (ראה ברש"י לעיל פסוק ג), ולהיפך, בזה עשו את תפקידם בעולם וקידשו שם שמים בעולם וכבר באו על תיקונם ונעשה נשמתם צרורה בצרור החיים, ומאז זכו להנות מזיו השכינה בעולם שכולו טוב. אולם היתה זאת כדי לבטא את האבידה הקשה לישראל, שנסתלקו מהם שני צדיקים שהגינו עליהם והאירו מזיוום עליהם.
והנה לא היה מי שיבין כל כך באבידה זו יותר מאהרן ובניו הנותרים, הם הבינו היטב עד כמה הפסידו ישראל בסילוקם של צדיקים אלו, ועל כן התאוו ביותר להתאבל עליהם. ועל אף שהם עצמם לא היו זקוקים כל כך לטובת אלו הצדיקים, מאחר שגם הם בעצמם היו צדיקים נשגבים, וזכו לאורה בזכות עצמם, מכל מקום הצטערו מאוד על האבידה של כלל ישראל. לעומתם ישראל בכללותם על אף שהשכילו להבין שהיתה כאן אבידה גדולה, לא זכו לעמוד על גודלה האמיתית, עדיין לא ידעו איזה השפעה רוחנית היתה להם ואיננה שוב. על כן היו בוחרים לדחות את האבלות כל עוד שלא עבר זה היום שהיתה שמחה לפניו יתברך שמו.
ולזה בא הוראת משה, שעל כל אחד לבדוק אם רצונו שווה לרצונו של מקום. וְיָצָא לפי זה שאהרן ובניו שהתאוו להתאבל על קרוביהם, צריכים להמשיך בשמחת הבורא, כי עבורם לא היתה זאת אבידה גדולה כל כך, ואם יתאבלו גם הם תהיה זה פגם בשכינה, שדוחים שמחתה בסיבת האבלות. אולם בני ישראל שהפסידם גדול, המה ראויים וחייבים לקונן, ועליהם לבטל רצונם להשתתף בשמחת בוראם, כי אין זה הזמן הראוי לכך עבורם, ולא תהיה זה פגם בשכינה, להיפך, תהיה זה כבוד לשכינה, מאחר שמקוננים על הפגם בהשגת אור השכינה, כתוצאה מסילוק הצדיקים.