Parshas Shelach 5785
- Torah Tavlin
- Jun 19
- 3 min read
שלח לך אנשים ויתרו את ארץ כנען אשר אני נתן לבני ישראל איש אחד איש אחד ... (יג-ב)
צריך למשמש באמונתו כל שעה
פרש"י: שלח לך, לדעתך, אני איני מצוה לך, אם תרצה שלח, לפי שבאו ישראל ואמרו (דברים א, כב) נשלחה אנשים לפנינו, כמ"ש (שם) ותקרבון אלי כלכם וגו', ומשה נמלך בשכינה. אמר אני אמרתי להם שהיא טובה, שנאמר (שמות ג, יז) אעלה אתכם מעני מצרים, חייהם שאני נותן להם מקום לטעות בדברי המרגלים למען לא יירשוה.
מדברי רש"י רואים שעצם הדבר שאמרו ישראל 'נשלחה אנשים לפנינו' כבר הוכיח שהיו לקויים באמונה, אולם עדיין לא באו לידי כפירה ממש, ועדיין היו יכולים להזהירם שבשילוח המרגלים מעמידים עצמם בסכנת כפירה. שבאותה שעה שעדיין לא נשלחו המרגלים, על אף שכבר היו לקויים במידת מה באמונתם, עדיין לא היו ראויים להיכשל ולהימשך אחר דבריהם, ואילו היו באים אז לפניהם שמועות ממרחקים אודות חוזקן של השבעה אומות לא היו נרתעין כלל, כי עדיין סמכו ובטחו בישועת ה'.
אולם דעת העליונה לא היתה נוחה גם מזה, כי רצה הקב"ה שגם לזאת יתנו מבטחם בו, שהוא ינהלם והוא יצליח דרכם בשעת הכיבוש מבלי שיתכוננו לכך כלל, כך שלא יהיה להם כלל 'פתחון פה' לומר 'כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה', ואף שבדרך כלל מוטל על האדם לעשות השתדלות טבעית לכל ענין שהוא זקוק לו, כאן לא היו זקוקים לכך, שהרי הקב"ה הבטיחם מפורשות (שמות ג, יז) 'אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ הכנעני' ולכן לא היה עליהם כי אם לבטוח באמרתו. וע"ז אמר הקב"ה למשה, שכיון שבפועל אין בטחונם בו בשלימות, הם מסכנים עצמם במעשיהם, כי עלולים הם לאבד לגמרי תקוותם בו, וכפי שאכן נעשה לבסוף, שנתרופפה אמונתם לגמרי ונמשכו אחר דברי המרגלים שהעיזו לומר בפני עם ועדה: 'כי חזק הוא ממנו' (להלן פסוק לא). וראה שם ברש"י, שכיוונו כלפי השי"ת ר"ל, ובגמרא (סוטה לה.) איתא שאמרו: 'אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם' עפ"ל.
והנה ראוי לנו להתבונן בדבר, למה באמת נתרופפה אמונתם, הרי כפי מה שאמרנו, היו מלכתחילה בעלי אמונה, וסמוכים היו רק בגבורת בוראם, ואלמלא מבטו של הקב"ה היינו יכולים לומר שלא היה להם כי אם טעות ב'השקפה', שהבינו שגם אם הבטיחם הבורא ב"ה בנצחון, לא רצה שלא ילכו כסומא בארובה, ולכן עליהם להתכונן מראש כדי לדעת את הדרך אשר ילכו בה. ואמת הדבר שאחר שגילה הקב"ה שדברים אלו נבעו מ'פגם באמונה' אין לנו פתחון פה לפרשה כ'טעות', ובכ"ז עדיין צריכים להבין האיך נתדרדרו כל כך, הרי בסופו של דבר יש מקום לומר שהיה לו להיצר פתחון פה לפתותם ולהלביש את רפיונם ב'השקפה' וכפי שביארנו, אבל למה יהיה זה פתח לשנות דעתם ולבטלם כליל מאמונתם?
אמנם יסוד גדול שנינו כאן בעבודת האמונה. האמונה הלוא היא בדברים הסמויים מן העין, ולכן גם אחר שזוכה האדם לאמונה בהירה מוטל עליו למשמש בה ולשננה בכל עת, ואם מסיח דעתו מאמונתו בהכרח מתרפה הימנה, וככל ששוהה בהיסח הדעת נחלשת רישומה יותר ויותר.
לאור זאת מובן היטב טענתו של הקב"ה, כי אחר שהיה גלוי לפניו ית' שבקשתם לשלוח מרגלים נובעת מרפיון האמונה, ידע גם כן שהרפיון הוא תוצאה מ'היסח הדעת', מחמתה נתרופף אצלם הרושם הבהיר לה זכו במעמד הר סיני, אמנם עדיין חקוקה האמונה אצלם, אבל רפיון כל שהוא כבר הוכר בה, וכתוצאה כבר היה ביכולתו של היצר 'לעקם' את רצונו ית' ולפרש לפניהם את דבריו שלא כאמיתותן, ולכן אמר אל משה: חייהם שאני נותן להם מקום לטעות, כי אם ימשיכו בהיסח דעתם ייחלש הרושם יותר ויותר, ובהמשך עלולים הם להימשך גם אחר עצת המרגלים שהיתה כפירה גלויה כמשמעה.