Parshas Naso 5785
- Torah Tavlin
- 6 days ago
- 2 min read
וקרבנו קערת כסף אחת שלשים ומאה משקלה מזרק אחד כסף שבעים שקל בשקל הקדש ... (ז-יג)
בענין חשיבות של כל יחיד ויחיד
בכל שנה, חג השובועת נופל בפרשת נשא, וע"כ יש כאן קשר ביניהם, וצ"ב השייכות ביניהם. ונראה לומר, בהקדם דברי המדרש (בפסיקתא זוטרתא לקח טוב) בביאור מדוע העשרת הדברות ניתנו בלשון יחיד ולא בלשון רבים וז"ל: "למה נאמר עשרת הדברות בלשון יחיד, לומר לך שצריך כל אחד ואחד מישראל לומר בשבילי ניתנו עשרת הדברות, ואני חייב לקיימן, ולא שיאמר דייה לתורה שיתקיים על ידי אחרים". הרי הטעם שניתנו העשרת הדברות בלשון יחיד, היינו להורות על גודל החשיבות של כל אחד ואחד, שהוא חייב לומר "בשבילי נברא העולם", וע"כ הוא חייב לקיים כל התורה כולה, הגם שיש אחרים שעושים רצונו של מקום. וזהו יסוד גדול בעיקר קבלת התורה, שצריך כל אחד ואחד להבין גודל חשיבות עבודתו אצל קוב"ה.
ויסוד זה אנו יכולין ללמוד מפרשת נשא, שפרשה זו ארוכה יותר מכל הפרשיות, שהתורה האריך טובה בהקרבנות של כל נשיא ונשיא, ופירט הקרבן בכל פרטיה של כל אחד ואחד, וכבר עמדו המפרשים ע"ז, מדוע התורה האריך טובא כ"כ, הרי היה יכול התורה לכלול כל קרבונותים כאחת, ולא היה צורך להאריך טובא, וכידוע שאין זה דרכו של התורה, שיש כמה וכמה דנים שדרשו חז"ל מתיבה אחת או אות אחת שמיותר, וא"כ צ"ב מדוע האריך התורה כזה.
ותי' הסבא מקלם [הובא דבריו בדרכי מוסר], כי התורה רצתה ללמדנו שאם רבים עושים מצוה אע"פ שהם רבים לא מדברים בשמים מהכלל אלא שמחים עם כל אחד ואחד כאילו הוא היה יחידי בעולם ולא נתמעטה אהבת ושמחת הקב"ה לכל אחד משום שיש עוד הרבה שעשו את המצוה, לכך כמו עם הקרבן של נחשון שמח הקב"ה ופרט בפרוטרוט כל הדברים שעשה, כן היה השמחה גדולה אצל כל אחד ואחד. כי האדם מוגבל במדת אהבה שלו וכשיש לו בן אחד אז כל מדת אהבה שיש בו מסורה לבנו היחיד, אבל כשיש לו הרבה בנים מתחלקת אהבתו ולכל אחד מגיע רק מצקת אהבתו, אבל מדת אהבה של הקב"ה היא בלי גבול ובלי תכלית, לכן לא נתמעטה אהבתו לכל אחד בשביל שיש עוד אנשים שעושים, מבדברים בשמים על כל אחד כאילו היה יחידי בעולם, עכת"ד.
הרי שיש מקום שיעלה על דעת האדם לומר, מה החשיבות אצל קוב"ה עם התורה והמצות שאני עוסק, הרי יש עוד כמה אנשים אחרים, והם יותר חשוב ממני, וע"ז האריך התורה בפ' הנשיאים, שהגם שכל הנשיאים עשו ממש הקרבן הדומה להדדי, מ"מ פירט התורה הק' על כל נשיא להורות על יסוד זה, שיש חשיבות בשמים, על כל מעשה שהאדם עושה הגם שיש כמה אנשים אחרים שעושים אותו מעשה.