Parshas Matos-Maasei 5786
- Torah Tavlin
- Jul 10
- 3 min read
Updated: Jul 16
ואם הניא אביה אתה ביום שמעו כל נדריה ואסריה אשר אסרה על נפשה לא יקום וה' יסלח לה ... (ל-ו)
הזריז ימיו כפולים
פרשת 'התרת נדרים' צריכה לעורר אותנו לנצל כל רגע מימי חיינו לתורה ולמצוות, כי בפרשה זו רואים שאם האב או הבעל מתעצל להפר את נדרה של בתו או אשתו ביום שמעו, שוב אין ביכולתו לבוא למחרת ולהפר אותו, כי הזמן שניתן לו להפר איננו עוד, וכיון שלא נִצֵּל אותו כדבעי, שוב אי אפשר לעשות מה שהיו יכולים לעשות בו, ומובן מאליו שהאיש החכם לא יתמהמה מלנצל את השעה העומדת לרשותו. דבר זה הוא לימוד על כלל ימיו ושנותיו של האדם, על האדם לדעת שכל עתותיו מיועדים לעבודת הבורא, ואם ינצלם כדבעי יזכה ויקנה בהם קניינים נצחיים לעולם שכולו טוב, אבל אם יתן מנוח לנפשו בחלק מעתותיו שוב לא יהיה ביכולתו להחזירם, וכבר לא יהיה ביכולתו להרוויח מה שהיה ביכולתו להרוויח אילו היה מנצלו כדבעי, ואי אפשר לשער גודל ההפסד שהוא לנצח נצחים.
וידוע הוא אימרתו של אחד הצדיקים על מאה"כ (שמות יז, ט): 'צא והלחם בעמלק מחר', שעל האדם לצאת במלחמה עם היצר שהוא כעמלק [על שם שמבקש להכשיל את ישראלכעמלק], שעצתו הוא 'מחר', שאם אדם מישראל מבקש לעבוד את בוראו, הוא מנסה להטרידו בכל מיני טרדות המחלישים את דעתו מלקיים את העבודה, ובכך מצליח לפתותו לדחות את רצונו ל'מחר', כי נותן לו תקווה שמחר תהיה דעתו יותר צלול לקיים את העבודה הזאת. על אותו יצר מוטל על האדם להלחם, עליו להבין ולהכיר שכל זה היא תחבולת היצר המבקש לגזול את עתותיו ואת הטוב שיכולים לקנות בהם, הוא זה שהמציא את כל הטרדות, וכדי שלא ינסה להתגבר עליהן מצרף עמהן גם את 'נחמת המחר', כדי שהטרדות והנחמה יחדיו יעשו את שלהם ויגזלו את זמנו שלא ינצלם כדבעי, והחכם שעיניו בראשו יחוס על זמנו ויתגבר על כל הקשיים כדי לנצלו ככל שאפשר, כי לאמיתו של דבר אין שום נחמה באמירת 'מחר', כי מחר הוא רווח מצד עצמו ואינו קשור כלל לאותה שעה שהפסיד. לזאת כיוונו חז"ל כשאמרו (מכילתא שמות יח): 'מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה', אין הדברים נאמרים רק על מצוה שיש לחוש שמחר כבר לא יהיה ביכולתו לקיימה, כי אם גם על מצוה שיכולים לדחותה למחר ולאחר זמן, ואף על פי כן אינו מן הראוי להשהותה, כי המחר הוא רווח לעצמו, ואין המחר סיבה להחמיץ את השעה כעת.
מלבד זאת יש לו לאדם לדעת שאין הוא בטוח שביום המחרת אכן יהיה ביכולתו לקיים את העבודה שהוא רוצה לקיים, שהרי אינו בטוח שלמחרת יניחו היצר חפשי לנפשו, והאמת הוא שחז"ל כבר הודיעו לו שגם למחר יופיע להפסידו, שהרי אמרו (קידושין ל:): 'יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו, ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו', זה המאמר מגלה לנו שבכל יום מבקש היצר לנגוח באדם וליטול ממנו את יומו, וזהו בחינת 'מיתה' כי מבקש להפסיד מן האדם תכלית החיים שבזה היום, ומעתה זה האדם ש'היום' אינו יכול לו ואינו מתגבר על טרדותיו ועל מניעותיו, למה יוכל לו למחר? הרי בהסכמתו לעצת יצרו הוא מגלה שאינו מוכן לשנס מתניו כדי להלחם בו, ואם כן גם למחר יִכָּנַע לפניו, אם לא שיבין שזה הרוצה לנצל ימיו ושנותיו, אין לו מנוס כי אם להתאמץ על יצרו ולהתגבר על כל הקשיים המזדמנים לפניו, רק כך זוכים להרוויח את השעות והימים ולזכות על ידם לשכר נצחי, וכיון שכן אין סיבה להעדיף את המחר, וכבר היום יתאמץ לנצל את יומו, ואחר שיתאמץ קצת כבר יהיה ה' בעזרו, ובקל יכבוש את יצרו. ויבין שכך הוא דרכה של עבודה, שתמיד נדרשים להתאמץ כדי לזכות בה, ורק כך זוכים למאמר החכם 'הזריז ימיו כפולים', כלומר, ככל שיהיה חריף יותר להבין תחבולת היצר, ויהיה יותר זריז לדלג עליהן, כך יזכה שיתרבו ימיו יותר.