Parshas Korach 5786
- Torah Tavlin
- Jun 18
- 2 min read
וישלח משה לקרא לדתן ולאבירם בני אליאב ויאמרו לא נעלה ... (טז-יב)
האמת והשלום אהבו
פרש"י: "מכאן שאין מחזיקין במחלוקת, שהיה משה מחזר אחריהם להשלימם בדברי שלום". מקור הדברים בגמרא (סנהדרין קי.): "'ויקם משה וילך אל דתן ואבירם', אמר ריש לקיש: מכאן שאין מחזיקין במחלוקת, דאמר רב: כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו שנאמר: 'ולא יהיה כקרח וכעדתו'". ופירש רש"י שם: "שמחל [משה] על כבודו והוא עצמו הלך לבטל מחלוקת". נבוא לעורר את לב המעיינים להתבונן מה לימדנו רב. אלמלא דבריו, אילו פירשנו שהכתוב "ולא יהיה כקרח" אוסר להחזיק במחלוקת, היינו מכוונים זאת רק כלפי מעורר המדנים (כקרח), ומזהירים אותו שימנע מרעתו. אולם רב מחדש חידוש גדול: גם זה שעליו התעוררה המחלוקת עובר בלאו, אף שמלכתחילה לא עשה מאומה ולא השיב למחרפיו דבר, אם אינו מנסה לפייסם ולשכך כעסם כדי להחזיר את השלום.
במבט ראשון, קשה להכיל זאת. נצייר תמונה של איש חסיד השמח לעבוד את בוראו. הוא משכים בבוקר, רץ לבית הכנסת בשמחה, ועם כניסתו קמים אנשים ומחרפים אותו בגלל חשד שווא. החסיד פוסע למקומו ונושך את שפתיו כדי לשתוק. בכך הוא זוכה להימנות עם ה"נעלבים ואינם עולבים" האהובים על ה' (גיטין לו:). ובשכר זאת יחייבו אותו ב'לאו'?! למה? כי לא התנצל בפני פוחזים שהתעללו בו חינם?!
המתמיהים יבקשו לעיין שוב בגמרא. אך גם לאחר שפשוף עיניהם יראו שזהו מאמר רב. הלוא אותו מסכן שהושפל ושתק אינו גדול ממשה רעיא מהימנא, ועליו אמר רב שאלמלא ניסה לפייס את יריביו, היה עובר בלאו! אילו אדון הנביאים היה יושב בבקתתו, דבוק בשכינה, ושומע שמרננים עליו שהוא נוטל גדולה לעצמו, ומקבל על עצמו קבלה נשגבת שלא להשיב דבר - אילו הסתפק בכך, היה עובר בלאו! התורה דרשה שיוסיף על השפלתו וינסה בדברים רכים להשיב חמת מעוררי המדנים, אפילו יהיו רשעים כדתן ואבירם. במבט שטחי נדמה שהתורה מתעלמת מכאב הנרדף, אך בהתבוננות עמוקה מבינים שרק טובתו טמונה בדרישה זו.
ננסה לרדת קצת לדעתו ולמצבו של החסיד המסכן הנ"ל שקיבל מנה גדושה של בזיונות וחירופים. אכן מה טוב עשה שלא השיב למחרפיו מנה אחת אפיים, כי אז היה מבעיר למאוד את תבערת המחלוקת, ובשתיקתו אינו נותן מקום לאש המחלוקת להתפשט. אולם עדיין לא הביא פתרון אל ה'פירוד לבבות' שנוצר; הוא עצמו נשאר בלב שבור על אשר פגעו בו חינם, וגם הפוגעים בו אינם מכירים בגודל רעתם, וייתכן מאוד שכלל לא יבקשו להתפייס עמו, כי לא יהיה מי שיעמיד אותם על טעותם שחשדו במי שחף מפשע. להיפך, לתומם סוברים שכדין עשו בנזיפתם, כי בכך עמדו בפרץ והעמידו את הפוגע בהם על מקומו... ורק אם יפרש במענה רך את מעשיו ואת כוונותיו, יכירו המתגרים בו בטעותם, ולא ישאירוהו בלב דאוב; הם ידאגו לפייסו כראוי, ובכך ייטיב בעיקר עם עצמו, וגם עם יריביו, שלא ייענשו על מעשיהם.
הוא הדבר שמגלה רב במאמרו הנ"ל. רב נעשה כאומר להנרדף: אם חכם אתה הבן שגם אם באמת לא חטאת כלפי הפוגעים בך, עליך לתלות שלא נטפלו אליך מרוע לבבם. כנראה שלא ירדו לעומק דעתך להבין הליכותיך, וכתוצאה מזה נפגעו במידת מה, או שאכן היה איזה התייחסות בלתי רצויה מצידך שנגרם מחוסר תשומת לבך, והיא זו שעוררה בהם איזה אי שביעות רצון, וגרמה שלבם התחמם עליך כגחלת ולא ארכו הימים עד שנהפך גחלת הלב לשלהבת המחלוקת. ואם אינך מנסה ליישב את לבבם במענה רך, הנך גם כן 'מחזיק במחלוקת', כי ישאר הפירוד בינך ובינם. ורק אם תתייחס לדבריהם במענה רך תזכה להשיב את השלום על כנו.