Parshas Ki Sisa (Parah) 5786
- Torah Tavlin
- Mar 5
- 3 min read
סרו מהר מן הדרך אשר צויתם עשו להם עגל מסכה ... (לב-ח)
גורמי החטא - המהירות והפחיזות
יש להתבונן מה כיוון הקב"ה באמרו 'סרו מהר מן הדרך' הרי עיקר החטא הוא זה שעשו את העגל, ומה לי אם עשאוהו 'מהר' - בזריזות, או רק במתינות?
התשובה לכך היא כי המהירות היא אכן חלק מן החטא, כשם שיש טענה על עצם החטא יש גם טענה על החיפזון, כי לולא החיפזון לא היה זה החטא יוצא אל הפועל.
החיפזון הוא אחד מתכסיסי היצר הרע, כי היצר יודע שגם אם הוא מצליח להלהיב את האדם לדבר עבירה, והלה כבר גמר בלבו לעבור עליה, אם רק יתנו לו איזה רווח בין ההחלטה להמעשה,יהיה זה הרווח סיבה לביטול החלטתו, כי מאחר שבסופו של דבר מדובר במרידה במלכות שמים יְנַצֵּל האדם שעה זו לשקול שוב אם ראוי ונכון לעשותה, ולבסוף יבוא לידי מסקנא שהדבר הוא בגדר איסור, ועל כן מלבד מה שמלהיב היצר את האדם לעבירה הוא גם מזרזו לכך באופן שלא יהיה לו שעה פנויה למחשבה.
באותה מידה נהג היצר גם בחטא העגל, זה החטא הלוא היתה מרידה גלויה במלכות שמים, וכדי שיצא מכשול כעין זה מ'דור דיעה' היה על היצר לעבוד קשות, ומובן מאליו שגם אחר שהצליח להלהיב לבם לעבירה פחותה ומוזרה כעין זו היה עליו לעורר בהם רצון עז למהר לעשותו, כי אין ספק שאם היו נותנים להם מעט רווח להתבונן לא היה זה המעל יוצא מתחת ידיהם, וכפי שאכן רואים שבנוסף לעצם החטא היתה להט הזריזות פועמת בקרב החפצים באותו חטא, ומרוב להיטותם לזה החטא לא עמד שום דבר בפניהם, ובקשו לעשות מעשה תיכף ומיד, וחור שהעיז באותה שעה לדבר על לבם,לא רק שלא נעצרו לרגעים כדי לשקול את דבריו, גם ראו לנכון לשפוך את דמו במיתה, כדי שלא יהיה אי מי שעומד בדרכם. וגם אהרן השכיל להבין שלא זו היא השעה לסרב, ובלית ברירה ביקש להתחכם ולדחותם רק ע"י סיבות טכניים, מתוך תקוה להשהות החטא על ידם עד שיבוא משה,אבל לא העיז לבטא באמירה מפורשת שהוא מתנגד לדעתם ולרצונם. אולם גם לסיבות טכניים אלו מצאו פתרון, אחר שהיצר הכביד כל כובד משקלו לזרזם ר"ל.
על דבר זה היתה טענתו של הקב"ה באמרו 'סרו מהר מן הדרך',למה 'מיהרתם' לחטוא? עצם הדבר שנכשלו בחטא היא גם כן טענה, אבל אינה טענה חזקה כל כך מזה שהזדרזו לעשותו, אמת הדבר שאותו יצר שהלהיב אותם אל החטא הלהיב אותם גם כן אל המהירות והזריזות, ובכל זאת, גם אם אין ביכולתו של האדם לעמוד בפני עצם הפיתוי, יש ביכולתו לעמוד בפני הפיתוי להזדרז.
כשנדמה לו לאדם שקשה כח הסבל מהיצר המתגרה בו, וכבר גמר בלבו להתפתות אליו, עדיין ביכולתו להתחכם ולומר ליצרו: כבר גמרתי בליבי לעשות כעצתך, שוב איני שוקל עוד בדעתי אם לעשותה או לא, אם כן מה לך אם אעשה זאת היום או למחר? כך מוטל עליו לומר ליצרו גם אם כבר גמר באמת בלבו לחטוא, ונדמה לו שאין שום נפקא מינה אם יהיה זה היום או מחר, הוא אינו רואה שלמחרת יזדמן לו איזה סיבה שיתן לו סעד להתגבר על יצרו, בכל זאת את שביכולתו יעשה, רווח של יום אחד עוד יכול להרשות לעצמו, ואחר שאכן יעשה ככה יתקיים בו מאמר חכמינו ז"ל(יומא לט.): 'אדם מקדש עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה', ובאותו רווח שיתן בין החלטה למעשה כבר יהיה הקב"ה בעזרו לחזקו ולאמצו לבל יפול ברשת היצר.
הרווח בין החלטה למעשה טובה היא גם כשמתעורר באדם רצון להטיב, אם רואה שמתעורר אצלו רצון להזדרז בזה, כי רצון עז המתעורר באדם אפילו למצוה הוא חשוד שמא הינו שליחו של היצר שמתכווין לעשות בכך איזה רווחים...