Parshas Emor 5785
- Torah Tavlin
- May 14
- 2 min read
אלמנה וגרושה וחללה זנה את אלה לא יקח כי אם בתולה מעמיו יקח אשה ... (כא-ד)
זהירות בעניני קדושה
התוה"ק אסרה לכהן גדול לשאת את האלמנה. והק' המושב זקנים ולמה נצטווה כה"ג בבתולה דוקא ולא באלמנה? ותירץ, לפי שהיה מזכיר את השם [ביום הקדוש יום הכיפורים], ושמא נתן עיניו באשת איש בשעת אזכרה שימות בעלה וישאנה, לכך אמרה תורה שישא בתולה ולא אלמנה. ע"כ דבריו. והדבר תמוה מאוד! מדברים על כהן גדול שעובד עבודת הקודש, ביום הקדוש, ונכנס למקום המקודש ביותר בעולם, לקדש הקדשים, ועליו יש חשש שנתן עינו באשת איש!? הרי יש כאן קדושת האדם - כהן גדול, ויש כאן קדושת הזמן - יום כיפור, וגם קדושת המקום - קדש הקדשים. וכי עם כל זה יש חשש שיעלה על דעתו תאוה של עריות דאשת איש, וכשיזכיר את השם יכוין שימות בעלה?! עם כל זה אסרה התורה שכהן גדול ישא אלמנה, מה נאמר כאן?!
מבואר מזה עד היכן כוחו של יצרא דעריות! אפילו אדם קדוש כזה, ביום הקדוש, ובמקום הקדוש, היצר הרע שולט עליו, ויש לו הני תאוות, כמו שאמרו חז"ל: "אין אפוטרופוס לעריות". ואין מי שיכול לומר על עצמו שהוא מובטח שלא יכשל בהני עבירות. וטעות גמורה היא לומר, אני יכול לשלוט על יצר הרע דעריות, ואני מובטח שאני יכול להתגבר על הני תאוות, חזינן מזה שזהו טעות גמור, שאפילו הכהן גדול עם כל קדושתו, יש לו היצר הרע וביום הקודש יש חשש שמה עיניו נתן באשה. וע"ז אמרו חז"ל (סוכה נב.): "כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו".
ומחמת גודל היצר הרע אמרה הגמ' בב"ב (נז:) דבר נפלא בענין התרחקות מנסיונות אלו וז"ל הגמ': "ועוצם עיניו מראות ברע - א"ר חייא בר אבא: זה שאין מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה. היכי דמי? אי דאיכא דרכא אחריתא, רשע הוא! אי דליכא דרכא אחריתא, אנוס הוא! לעולם דליכא דרכא אחריתא, ואפ"ה מיבעי ליה למינס נפשיה", ע"כ. ופי' הרשב"ם וז"ל: "רשע הוא, ואע"פ שעוצם עיניו שלא היה לו לקרב אלא להרחיק מן העבירה דקיי"ל חולין (דף מד:) הרחק מן הכיעור", עכ"ל. מבואר, דמי שיש לו דרך אחרת שיכול ללכת בה בלי נסיונות לראות דברים אסורים, והולך בדרך שיש שם מראות אסורות, הרי הוא "רשע" אפילו אם אינו מסתכל בדבר ערוה! רשעותו מפני שהלך בדרך זו בשעה שיכל לילך בדרך אחרת! וביאור המהרש"א שהטעם שנקרא רשע, משום ש"התכוין לעבירה". והיינו שאם אינו משים לב להזהר בגודל יצר הרע זה הרי הוא מתכוין לחטא. וע"כ, עיקר עבודת האדם בהתגברות על יצרא דעריות, היא לא לילך למקום שיש סכנה לקדושתו. בכל אופן שיש 'דרכא אחרינא', חייב להלוך בה בדווקא! אם הולך במקום הסכנה, הרי הוא מתכוין לעבירה ונקרא רשע.