Parshas Eikev 5785
- Torah Tavlin
- Aug 15
- 3 min read
כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות למען תחיון ורביתם ובאתם וירשתם את הארץ ... (ח-א)
במעלת המשלים את מצוותיו
פרש"י: ומדרש אגדה, אם התחלת במצוה גמור אותה, שאינה נקראת אלא על שם הגומרה. רש"י מביא בשם המדרש, שכוונת התורה באמרה 'כל המצוה', לעורר את העוסק במצוות שהמצוות צריכים לקיים בשלימות, ורק אחר שנתקיימה המצוה בשלימותה היא בגדר מצוה, ולכן אין המצוה נקראת אלא על שם גומרה, כי הוא זה שהביאה לידי 'תורת מצוה'. דברי המדרש מעוררים תמיה, שכן מתוכנו אתה לָמֵד שאם יתחיל אדם במצוה ויזניחנה באמצעה, ויבוא אחר וישלימה תהא כל המצוה נזקפת לזכותו של המשלים. ונשאלת השאלה מדוע יגרע חלקו של המתחיל במצוה? הן אמת שכל עוד שלא הושלמה המצוה על ידי האחרון עדיין לא תוקן המצוה כתיקונה, ואין הראשון ראוי לשכרו, מכל מקום אחר שכבר הושלמה המצוה, הרי יש בה חלק גם להראשון, ואלמלא חלקו לא היה האחרון בא לידי גמר, ולמה אם כן לא תיזקף המצוה גם לזכותו של המתחיל? בנוסף יש גם מקום לשאול מדוע לא ייחשב התחלת המצוה לזכות גם אם בסופה לא באה לידי גמר? הרי בסופו של דבר עסק במצוה, ומה שהזניחה באמצע, היה זה בראותו שאין ביכולתו להביאו לידי גמר, ולמה אם כן יקפחו שכרו ולא יתנו לו שכר פעולתו על אף שהיתה כוונתו לשם שמים? ומה גם שלכאורה להיפך שנינו (ברכות ו.): 'חשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה', אם כן כשהזניחה מפני האונס היה מן הראוי שיזכה בשכרו?
התשובה לכך מובא בספר 'אור המאיר' (דרוש לשבת תשובה) ותוכן דבריו הם, שהמתחיל במצוה ואינו גומרה, מוכיח סופו על תחילתו שלא התכווין לשם שמים. דבריו אלו קשה להכילם במושכל ראשון, ועל כן נרחיב קצת כדי לבאר עומק כוונתו. הנה כל אדם כשלוקח על עצמו משימה כל שהיא, יש לו לכך איזה יעד ותועלת שבסיבתה הטיל שכמו לסובלה, לפעמים מדובר ביעד גשמי, היינו שברצונו להטיב באמצעותה עם עצמו בתחום הגשמי, ולפעמים מדובר ביעד רוחני, שברצונו לעורר נחת רוח על ידה להקב"ה. והנה המתבונן יבין שיש הבדל בין זה שכוונתו ליעד גשמי לבין זה שכוונתו לש"ש, כי המכוון לטובה גשמית, אינו מובטח שיבוא לידי גמר, כי אם יראה שביצוע המשימה תלויה בקשיים גדולים יסוג אחור מלבצעה, כי יאמר לעצמו, כל כוונתי אינה כי אם לשפר איכות החיים, ולא להכביד עלי יותר מדי. אבל המכוון לש"ש, אינו תר כלל אחר האנוכיות, להיפך, הוא ביטל כבר את רצונותיו העצמיים, וכל כוונתו הוא רק לקיים רצון ה', וגם אם תכבד עליו העבודה ביותר יחפוץ בכך. כמ"כ לא יבוא לידי יאוש כשיראה שאין ההצלחה מאירה לו פנים, כיון שרצונו לעבוד את בוראו אינו תלוי כלל בתוצאות העבודה, כי אם בעצם רצונו ית' שיעבדוהו, ולכן מאחר ועצם ההשתדלות להביא את המצוה לידי גמר היא ג"כ קיום רצונו ית', לכן היא ג"כ תכלית אצלו, ולא יזניח אותה גם בעוד שאינו רואה תוצאות, וכיון שעקשן מצליח יזכה לבסוף לראות ברכה בעמלו, ויביא את מצוה לידי גמר.
על פי הרוב כל המתחיל במצוה מוכיח בעצם התחלתו שביכולתו להביא את הדבר לידי גמר, כי האדם מכיר את חושיו ואת כוחותיו, ואינו נמשך כלל לדבר שאינו ביכולתו, הן אמת שיודע גם כן שייתכן שיצטרך להתאמץ יותר מן המשוער כדי להביאה לידי גמר, אבל לבסוף יהיה הדבר ביכולתו. [ואין הוא בכלל 'חשב לעשות מצוה ונאנס', שכלל אינו יכול לעשותה.] ואם לבסוף לא הביא את הדבר לידי גמר, אות הוא שכלל לא התכווין מלכתחילה לשמים, כי אם לידי תועלת עצמי כל שהיא, וכשהוברר לו שמדובר במשימה בלתי קלה, ואין הרווח כדאי הוא לו, התחרט על מעשהו, ולכן אינו בדין שיטול שכרו, ורק מי שבא אחריו והשלים את המלאכה הוא הוכיח שכוונתו לשמים, ולכן התעלם מכל הקשיים הנקרים בדרכו.