Parshas Chayei Sarah 5787
ויקם אברהם וישתחו לעם הארץ לבני חת (כג-ו,ז) - בכל דרכיך דעהו
הליכותיו של אברהם אבינו צריכות להיות לנו לעיניים כדי להפיק מהן לקחי חיים, כי מעשה אבות הם סימן לבנים. אין זה כי אם כדי שישמשו הליכותיהם כ'סימני דרך' לעבודת הבורא; כלומר, מלבד מה שפירשה התורה את החיובים והאיסורים המוטלים על האדם, חפיצה היא שיזכור את בוראו ורצונו גם ביתר הליכותיו, אלו שאינם כרוכים בחיוב כלשהו. ומתעוררת התמיהה כשרואים בהמשך הפרשה שאליעזר עבד אברהם אכן השכיל להבין שלא זוהי דרכה של תורה, ובבואו ביתה בתואל לדבר אודות השידוך של רבקה עם יצחק, כשהסכימו בתואל ולבן לדבריו, ראה גם הוא לנכון לבטא את הודאתו בהשתחואה, אך היה זה להקב"ה, וכלשון הכתוב (כד, נב) 'ויהי כאשר שמע עבד אברהם את דבריהם, וישתחו ארצה לה'', ואף שהיה זה בנוכחותם של לבן ובתואל לא ראה לנכון לבטא בכך את הודאתו להם, כי אם להקב"ה בלבד. ונשאלת השאלה: אם אברהם לא ראה פגם בהודאה לבני אדם מתוך השתחואה, למה הבין אליעזר אחרת?
כדי להשיב תשובה על תמיהה זו, נקדים להביא את המסופר על הרה"ק ה'חוזה' מלובלין זיע"א, שתיאר פעם לתלמידיו מהותם של שני אנשים: האחד מהם נתכבד לשבת בראש השולחן, אך דעתו שפלה עליו, ותוך כדי ישיבתו מהרהר בלבו כי אין הוא ראוי לאותו כבוד, ומן הראוי היה שיושיבו אותו בירכתי השולחן; מאידך השני לא נתכבד לשבת בראש השולחן, ובלית ברירה מושיב את עצמו סביבות השולחן, אך בלבו פנימה גונח הוא על כך, כי לדעתו ראוי היה שיושיבו אותו על במתי המזרח. ושאל החוזה את תלמידיו: מי ביניהם הגון יותר? וענו התלמידים פה אחד כי ללא ספק זה היושב בראש הוא ההגון יותר, כי העיקר הוא הדעת, ואם שפל הוא בדעתו סגי; מאידך השני הרי בדעתו מחשיב הוא את עצמו, וחפץ הוא בכבודו...
אך ה'חוזה' עצמו לא היה ניחא ליה מדעתם, ואמר להם כי ההפך הוא הנכון, וביאר להם את העניין על פי מאמר חכמינו ז"ל (קידושין כג:) כי זה היושב בראש השולחן הרי בפועל הוא יושב ומתענג על מושבו, ועל אף שלולא זה שהושיבו אותו בראש השולחן לא היה עושה זאת מדעת עצמו וגם כעת אין דעתו מסכמת עם המציאות, בכל זאת עצם המעשה והמציאות עושים בו רושם וגורמים לו להפוך דעתו במידת מה, ואם בבואו שנית לא יעמידו אותו בראש, יתעורר בפנימיות לבו צער וכאב על כך; לעומת זאת השני, שתוך כדי כאבו יושב בפועל במקום הבינונים, עובדא זו מוציאה אותו מידי מחשבתו, וברבות הימים ישלים עם המציאות, ונמצא שזה עדיף.
לאור דברי החוזה זי"ע נוכל לרדת לסוף דעתו של אברהם אבינו: אכן ידע אברהם שבדרך כלל אין לו לאדם להתנהג בגינוני הכנעה כלפי אדם שמבקשים לרצותו, כי אין הדבר תלוי בו, וכן גם לימד את אליעזר עבדו. אולם במקרה זה הבין אברהם שרצונו של הקב"ה שכן יגלה אותות של הכנעה, ולא מפני שהיה צורך לרצותו, כי אם כדי לקיים 'מעשה מוציא מידי מחשבה', כי תוך כדי שבני חת נתנו את הסכמתם לתת לו נחלה לקבורה תיארו אותו בתואר 'נשיא אלקים', וחשש אברהם שתואר זה יעורר בו גֵאוּת, על כן מיהר לעשות מעשה שאינו תואם כלל למי שמכנים אותו 'נשיא אלקים' ובכך ביטל את ההערכה שהייתה לו, ושוב לא הייתה לו סיבה להתגאות.