Parshas Bereishis 5786
- Torah Tavlin
- Oct 17
- 3 min read
זבחים דף כט:
"מנין למחשב בקדשים שהוא לוקה"
R' Mari says that ר' ינאי learns from לא יחשב, that if one has a מחשבה פסולה he receives מלקות. R’ Ashi asks: why should he get מלקות? It is a לאו שאין בו מעשה? He answers, that this is following the שיטה of ר' יהודה that holds one does get מלקות even on a לאו שאין בו מעשה. The [ד"ה ובהא] קרן אורה asks: why should this מחשבה פסולה be classified as a לאו שאין בו מעשה, the שחיטה is a מעשה and the לאו is that one may not do the עבודה with a מחשבה פסולה? This should be the same din as one who is שוחט לשם עבודה זרה who gets מלקות? He answers that the אזהרה of a מחשבה פסולה is not on the שחיטה but on the מחשבה. As we see that it is learned from the words לא יחשב and מחשבה is not a מעשה. He adds another distinction: שחיטה is a מצוה and the עיקר אזהרה is on the מחשבה, whereas by שוחט לע"ז the מעשה and the מחשבה are both באיסור. [על הגליון רמב"ם פסולי המקדשים פי"ג,א'] רע"א speaks out: even according to those that hold a מחשבה פסולה does not have to be spoken out בדיבור but מחשבה alone is enough, the case of מלקות could only happen if he did speak out his מחשבה and there were עדים and התראה. Because otherwise, the only way we would know that he had a מחשבה פסולה is if the person himself told us (עיין מנחת ברוך ס' א' ענף ז'), and we know אין אדם משים עצמו רשע.
The [חידושי הגרי"ז מנחות ב:] גרי"ז writes as follows: some ask on our Gemara from תמורה that there the halacha is that one gets מלקות for being עובר the לאו of לא ימיר even though the לאו is being done with דיבור. The Gemara explains that since "בדיבורו קעביד מעשה" he receives מלקות. So here too, with his דיבור he is making the קרבן pasul, so it should be considered a לאו שיש בו מעשה? He quotes that ר' חיים told him that someone gave him the following 3 סברות why מחשבה פסולה is different: 1) Only by תמורה where his דיבור is making a חלות קדושה on the בהמה is his דיבור considered a מעשה, but a חלות פסול (our case), is not considered a מעשה. 2) By תמורה the לאו is on making a חלות הקדש, so that is considered a מעשה, by us the לאו is having a wrong מחשבה, but not assur of פסלות הקרבן. 3) By us, the מחשבה doesn’t make the חלות פסול, rather, if one has a wrong מחשבה the Torah pasul’s the קרבן. By תמורה, it’s his דיבור that is making the חלות קדושה on the other animal.
The [קמ"ד] חינוך explains: we learn the לאו of having a מחשבת פסולה from "לא יחשב". Even so, it is not counted as a separate לאו in the חשבון of שס"ה לאוין. This is because it is a סניף of the לאו of "כל מום לא יהיה בו". From which we can learn, it is אסור to be מטיל מום בקדשים. And one who has a מחשבה פסולה is considered as being מטיל מום בקדשים, therefore it falls under this לאו and it is not listed as its own separate לאו. He adds, since this is a לאו שאין בו מעשה, one does not get מלקות. [ע"ש מנחת חינוך אות ז']