Parshas Bereishis 5786
- Torah Tavlin
- Oct 17
- 2 min read
והבל הביא גם הוא מבכרות צאנו ומחלבהן וישע ה' אל הבל ואל מנחתו ... (ד-ד)
עיקר עבודת הקרבן
התורה הק' סיפר לנו המעשה שהיה עם קין והבל, ששניהם הביאו קרבן לה'. והקב"ה קיבל קרבנו של הבל, וירדה אש מן השמים ולחכה מנחתו, אבל קרבנו של קין לא נתקבל בשמים, ולא ירדה אש מן השמים. ויש לבאר, ששניהם הביאו קרבן לה' ממה שהם היו עוסקים, קין שהיה עובד אדמה הביא מפרי האדם מנחה לה', והבל שהיה רואה צאן הביא מצאונו מנחה לה', ומדוע קיבל הקב"ה קרבנו של הבל ולא קרבנו של קין? ועוד יש לבאר דכתיב: "והבל הביא גם הוא וגו'", והכלי יקר הביא מצרור המור שכוונת "גם הוא", הוא להורות שלא נתעורר מעצמו להיבא קרבן לה', רק אחר שראה שקין הביא מנחה לה', אז נתעורר גם כן להביא הקרבן לה'. וא"כ צ"ב, אם הבל בעצמו לא נתעורר להיבא הקרבן, מדוע קיבל הקב"ה קרבנו של הבל ולא קרבנו של קין, הרי קין עלה על דעתו מתחילה הרעיון להביא קרבן?
ויש לבאר הענין על פי דברי המדרש רבה (פרשה כ"ב, אות ו'): "וישע ה' אל הבל ואל מנחתו, נתפייס ממנו, (ד, ה) ואל קין ואל מנחתו לא שעה, לא נתפייס ממנו", ע"כ.
וביאר הנזר הקודש דברי המדרש וז"ל: "דהול"ל וישע ה' אל מנחת הבל, מאי אל הבל ואל מנחתו, וכן בקין לא הול"ל אלא אל מנחת קין, שאין ענין קבלה נופל אלא בקרבן המנחה לא באדם המקריב, ולזה אמר נתפייס ממנו, כלומר דקמ"ל דקבלת מנחת הבל ומנחת קין לא היה מצד עצם המנחה, לפי שמנחת הבל היתה טובה ומובחרת ממנחת קין, דהקב"ה לא איכפת ליה בהא ושקול בעיניו רב ומעט, וכאותה ששנינו (מנחות קי.) אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים, אלא ה"נ קבלת המנחה היה מצד כוונת המקריב, כי הבל שהיה כוונתו רצויה ושלימה לשמים להקריב בשמחה ובטוב לבב בעין יפה מבכורות צאנו ומחלביהן, נתפייס ממנו לפנות אליו לקבל מנחתו ברצון, אבל קין שהקריב בעין רעה מן הגרוע כדלעיל, וכן לא היה כוונתו רצויה ושלימה לשמים, וכמ"ש לקמן בשם הזוהר, לא נתפייס ממנו לפנות אליו לקבל מנחתו ברצון. ולכך אמר פה נתפייס ממנו, ולא אמר נתפייס מהם, אף על גב דתרי נינהו הבל ומנחתו, והיינו לפי שאין ענין הפיוס בא מצד עצם המנחה אלא מצד כוונת המקריב וכאמור", ע"כ.
מובאר בדבריו יסוד גדול, שעיקרו של הקרבן הוא כוונת המקריב אותה, וקרבנו של הבל היה רצויה אצל הקב"ה, שהיה מקריב בעין יפה, משא"כ קרבנו של קין שלא היה בעין יפה, היה חסור בעיקר כוונת המקריב אותה, וע"כ לא קיבל הקב"ה קרבנו. והגם שעלה בדעתו תחילה להקריב לה', מ"מ עדיין חסור בעיקר כוונת הקרבן, וע"כ לא היה קרבנו רצויה להקב"ה.