Parshas Bamidbar - Chag HaShavuos 5785
- Torah Tavlin
- May 29
- 4 min read
נשא את ראש בני קהת מתוך בני לוי למשפחתם לבית אבתם ... (ד-ב)
במעלת ההליכה בדרך האבות
הנה על האדם לדעת, שעל פי הרוב אין היצר מסית את האדם לאיסור כמשמעו, היטב יודע הוא שגם אם יתאוה האדם מאוד לעבירה, לא יחטא חלילה בשאט נפש, שהרי כל יהודי מאמין שהקב"ה צופה ומביט במעשיו, וירא הוא מלמרוד בו, על כן עצתו להלביש על החטא גוונים של היתר, ואפילו גוונים של מצוה, ובכגון דא קשה מאוד על האדם להבדיל בין טוב לרע, מאחר שחושק מאוד באותו איסור, ולדעת יצרו הוא גם מאבד מצוה במניעתו... ורק בתחבולה זו מצליח היצר להפיל את האדם ברשתו. ומהי העצה לזה? הזהירות בכל מנהגי אבותיו ובהליכותיהם! וגם אם אין באלו המנהגים חובה מצד הדין, וגם אם קשה להבין מה ענינם ופתרונם. כי כל הנוקט כלל זה בידו, שאינו זז מדרכי אבותיו, תהיה ביכולתו לעמוד מול פיתויי היצר ולהשיב לו, שגם אם הצדק עמו הרי קבלה בידו שלא לעשות דברים שלא ראה אצל אבותיו, וכיון שלא ראה אצל אבותיו שעסקו במצוה זו, לכן רואה גם הוא לנכון לְמָאֵן בה.
אולם לפעמים מוצא היצר פתרון גם לזה, והוא שמפתה את האדם מלכתחילה שלא יאמץ כלל זה לעצמו, ולא ידקדק כל כך בהליכותיהם של אבותיו, ואם יתפתה האדם בזה שוב לא יהיה לו מענה אח"כ כשימציא לו היצר התירים לחטאים. בתחבולה זו מופיע היצר בעיקר אצל בעלי נפש, אנשים הדבוקים בתורה ומתעמקים להבין כל פרטי הדינים וטעמיהם, והוא משני טעמים, הא', כי יודע הוא שאצלם ימצא פתחון פה לכך, כי שונים הם מפשוטי העם, שהללו אין דעתם רחבה כל כך, וסומכים בעינים עצומות על דעת אבותיהם, משא"כ חכמי התורה שמוכשרים הם להבין טעמו של כל דין ודין, ובפועל גם מתעמקים להבין כל ענין, לכן קל לפתותם שאין שום ענין בקיום כל ההליכות שאין בהן חובה כל עוד שטעמם סתום, כי למה יעשה אדם דבר שאינו יודע למה הוא עושה זאת, ועצם הדבר שנהגו בה אבותיו אינה לדעתו סיבה להחזיק בה, ולדבריו אפשר שלא נהגו כך אלא מסיבה מסוימת שהכריחה אותם לכך.
הטעם השני שחפץ היצר שהללו יזלזלו במנהגי אבותיהם, כי הרווח בזלזולם יהיה כפול ומכופל, כי אחר שהתלמידי חכמים יזלזלו במנהגי אבותיהם ישמשו כדוגמא גם לאחרים ללכת בדרכיהם, וגם הם לא יראו שוב חשיבות בקיום מנהגי האבות, ולא רק במנהגים יבואו לזלזל כי אם גם במצוות חיוביות, כי כאמור ששמירת המנהגים היא סייג לשמירת כל המצוות, ובהעדר שמירה זו ימציא היצר להאדם הֶתֵּרִים לכל חטא ועוון. והנה גם החכם ישיב מתחילה ליצרו שאינו כדאי לו לזלזל במנהגים, כי חפץ הוא לְהִתָּמֵם במנהגי אבותיו כדי שישמשו אלו כסייג לשאר דיני התורה, [וכאמור, שעי"ז לא יצליחו לעקם דעתו גם בגופי תורה], אולם היצר ישיבנו שאין הוא זקוק לכך, מאחר שהוא עמקן גדול ומכיר היטב בכל דקדוקי התורה, ואת דעתו לא יצליחו להטות ולעקם. ולאמיתו של דבר אין אמת בפיהו, כי בשעת הנסיון כבר ימציא היצר כמה וכמה פתרונות גם לאלו הדקדוקים שהת"ח בקי בהם...
היוצא מדברינו אלו שהתלמידי חכמים צריכים הרבה יותר 'סייעתא דשמיא' שלא יטה אותם היצר מדרכי אבותיהם, מתוך פיתוי שהם לא זקוקים לכך.
דבר זה רמזה התורה בהמקראות המדברים בשבט לוי, כי הנה במנין כל שבט ראתה התורה לנכון להדגיש שהיה מנינם 'למשפחותם לבית אבותם', ורמז יש בזה שלכן נכללו כל בני השבט בכלל מנינם, כי כולם עבדו את בוראם באותו דרך שקיבלו מאבותיהם, כי כל שבט היה לו דרך מיוחד בעבודת ה' כדאיתא מהאר"י הקדוש זי"ע, אולם בבואינו לפקודת 'שבט לוי' השבט המקודש ביותר בישראל, אנו מוצאים שהתורה כתבה תיבות אלו לכל משפחה של השבט בפני עצמו, במקרא שלפנינו אנו רואים זאת ב'בני קהת', שהכתוב אומר 'נשא בני קהת וגו' למשפחותם לבית אבותם' ובריש 'נשא' (ד-כב) מדבר אודות פקודת 'משפחת הגרשוני', ושוב מזכיר שם 'לבית אבותם למשפותם', ובהמשך שם (ד, כט) כשמדבר ממנין 'בני מררי', כתב שוב 'למשפותם לבית אבותם' וגו'. אין זה כי אם שרצתה התורה לדבר בשבח 'שבט הלוי', כי על אף שהיו 'בני תורה' והיצר המפתה על זלזול במסורת אבות מצויה בעיקר אצלם, בכל זאת התגברו וכפו עצמן להחזיק בדרכי אבותיהם. ורצתה התורה גם כן שכל תלמיד חכם שהוא בבחינת 'שבט לוי' ילמד מהם איך לבטל דעתם לדעת אבותיהם, ויאמינו שאין דעתם רחבה כל כך להבין כל מנהג על בוריו, ועליהם לסמוך על דעת אבותיהם הראשונים שהשכילו להבין שזהו רצון הבורא ב"ה.
ובהיות שפרשה זו נקראת בדרך כלל בשבת שלפני חג השבועות, נימא מילתא הקשור הן לענין החג והן לענין מסורת המנהגים. דהנה מן הראוי לשים לב לדבר פלא, שכל המועדים מחייבים אותנו במצוות מסוימות, ב'פסח' מצווים אנו על 'אכילת מצה', וב'איסור חמץ', וכן בכל המצוות שב'ליל הסדר', וב'סוכות' אנו מצווים במצות 'סוכה' ו'ארבעה מינים', וב'ראש השנה' מצווים אנו ב'תקיעת שופר', וב'יום הכיפורים' אנו מצווים ב'חמישה עינויים', ואפילו ב'חנוכה' וב'פורים' שאינם כי אם מתקנת חז"ל, התקינו בהם מצוות מדבריהם, בחנוכה יש מצות 'נרות חנוכה' ובפורים ד' מצוותיה. שונים הם 'חג השבועות' ויום 'שמיני עצרת' שמלבד מצוות השביתה שהיא חובה כללית על כל המועדים אין בהן חיוב הקשור דוקא לזה החג.
לעומת זאת מיוחדים שני המועדים הללו שיש בהם הרבה מנהגים, ב'חג השבועות' נעורים אנו כל הלילה ואומרים 'תיקון ליל שבועות', קוראים 'מגילת רות', ואוכלים מאכלי חלב, ושוטחים עשבים בבית הכנסת ובבתים. גם ב'שמיני עצרת' מעורה בהרבה מנהגים, נוהגים להקיף הקפות ולשמוח בשמחת התורה, כמו כן נוהגים לכבד את כל אחד מהקהל לעלות לתורה, גם הילדים עולים אז לתורה, ישנה גם עליה של 'כל הנערים' וקריאת 'בראשית' תחת חופת טליתות, ולכל אלו המנהגים ישנם טעמים שונים, אבל אינם כי אם מצד המנהג ולא מצד הדין, ואף שמקצת המנהגים מוזכרים בפוסקים, לא נזכרו כי אם בגדר מנהג, והוא מחמת היותם מנהגים קדומים עוד מימיהם. ולכן מובאים הם בחיבוריהם, אבל אינם אפילו מדינא דגמרא. והדברים תמוהים, כי למה ישתנו דוקא אלו המועדים שבו שמחים אנו בקבלת התורה ובגמרה של תורה, שלא יהיה בהם איזה חובה גם מן התורה? ועלה בדעתי לומר טעם נאה לדבר, והוא כדי להורות לנו שמנהג ישראל היא תורה ממש, ולכן דוקא באלו המועדים ששמחים אנו עם התורה הקדושה לא נתנו לנו כי אם מנהגים, כדי שנבין שגם אלו הם כ'גופי תורה'.