Parshas Acharei Mos-Kedoshim 5786
- Torah Tavlin
- Apr 24
- 3 min read
ואיש איש מבית ישראל אשר יאכל כל דם ונתתי פני בנפש האכלת את הדם והכרתי אתה מקרב עמו ... (יז-י)
בחומר איסור הלבנת פנים
פרש"י: ונתתי פני - פנאי שלי, פונה אני מכל עסקי ועוסק בו: כי נפש הבשר - של כל בריה בדם היא תלויה, ולפיכך נתתיו על המזבח לכפר על נפש האדם. תבוא נפש ותכפר על הנפש: כל נפש מכם - להזהיר גדולים על הקטנים. הנה המקרא לפי פשוטו מדבר על איסור אכילת דם, ומכאן עלינו ללמוד שאין אדם יכול לדעת מהי עבירה חמורה ומהי עבירה קלה, כי כפי מה שאנו רואים כאן מזהירה התורה מאוד מאוד על איסור דם, וכפי שאנו רואים בדברי רש"י עד היכן מקפיד הקב"ה על כך, ואלמלא אמרה זאת התורה לא היינו מעלים על דעתינו עד היכן מגעת איסור זה. כיון שכן מוטל עלינו להיות חרד מאוד מכל סוגי החטאים, גם מאלו שנראים לו כקלות.
אולם גם אם הקפדה זו עוד תקבל אצלינו ביאור והבנה, ועוד יהיה זה לימוד עבורינו על כלל המצוות להיות יותר חרד מלדוש אפילו באחת מהן, יבואו הכתובים הבאים ושוב יעוררו תמיה, כי בהם אנו רואים שהתורה לא הסתפקה עם ה'אזהרה החמורה' בלבד, וראתה לנכון גם להרחיב ולבאר לפנינו סיבת חומרתו, וכאילו מדובר בציווי שלא ניחא ליה לאינש בכך, וצריכים לרצותו ולסבר את אזנו עד שיתקבלו הדברים בלבו, שלא לחינם נאסר הדם, אלא 'כי נפש הבשר בדם היא' ו'על כן' מחוסר ברירה 'אמרתי לבני ישראל כל נפש מכם לא תאכל דם'. ותימא גדולה היא זו, שהרי יודעים אנו שההיפך הוא הנכון, ונפשו של אדם מואסת בדם, ואפילו נפשות האומות סולדות מן הדם וקצים בה.
ובדרך המוסר יש לומר, שמלבד מה שכיון הכתוב על איסור דם כמשמעו, כיוון גם כן על עוון 'הלבנת פנים' כי גם זה המבייש את חבירו הוא גם כן בבחינת אוכל דם, שהרי רז"ל אמרו (בבא מציעא נח:): 'כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים', וכפי שהגמרא שם מביאה הטעם: 'דחזינא ליה דאזילסומקא ואתי חוורא'. הרי לך שהמבייש פני חבירו גורם העדר לדמו, ולכן הוא בבחינת 'אוכל דם' ר"ל.
עוון זה הוא גם כן מאלו שנפשו של אדם סולדת מהם מאוד, אדם מן השורה אינו יכול לראות מחזה של הלבנת פנים, אולם בעוון זה ישנם עיתים של 'נסיון', ושעת נסיון שאני, לפעמים מתעורר נסיון זה באדם כתוצאה ממעוקה העומדת על לבו, ונדמה לו שבאמירה שנונה על חשבון חבירו יתן פורקן לנפשו הַדְּווּיָה, עד שקשה לו מאוד ליתן מחסום לפיו. ולפעמים בא האדם לידי כך מפני הרצון הגובר עליו לומר איזה מילתא דבדיחותא כדי לשמח את סובביו, ומרוב תאוותו להוכיח חריפותו אינו יורד לסוף דעת חבירו שיכול להיפגע מאמירת הדברים. אולם גם בשעה קשה זו מוטל על האדם להתחזק מאוד לעצור מילוליו, כי עון זה הוא מן החמורות מאוד, שעוון זה נמנה בין הדברים שבסיבתה אין האדם עולה מגיהנום, וזהו כעין האמור כאן על הנפש האוכלת דם 'והכרתי אותה מקרב עמה'.
על עוון זה אכן מובן למה האריכה התורה לבאר חומרתו, כי בכך רוצה היא לפתות את האדם שגם בשעת נסיון יעצור ברוחו ויתן מחסום לפיו, ומודיעה לו בזאת עד היכן הדברים מגיעים 'כי נפש הבשר בדם היא' ונמצא לפי זה שבדבריו הוא מכה את הנפש, כפי שאנו רואים שבושתו של המתבייש ניכרת בדמו, ובשעת בושתו נכסף דמו ומתחבא, ולא הרי 'הכאת הנפש' כ'הכאת הגוף', כי 'הכאת הגוף' מתרפאת תוך ימים ספורים, מה שאין כן 'הכאת הנפש' שעל פי הרוב עושים בכך מום קבוע ר"ל. כי הנפשות הנעלבות אינם יכולים להתאושש מכאבם.
על עוון זה מובן דברי רש"י שהקב"ה אומר 'פונה אני מכל עסקי ועוסק בו' ולפי דברינו מוסבים הדברים על זה שמבייש את זולתו שהקב"ה מכל עסקיו כדי לעסוק בעונשו, כי כאבה של הנפש היא קשה מאוד ומגעת עד לב השמים ממש. ועל כן חכמים הזהרו מאוד בדבריכם, והזהירו גדולים על הקטנים כפירש"י...