ויגדלו הנערים ויהי עשו איש ידע ציד איש שדה ויעקב איש תם ישב אהלים ... (כה-כז)
ישוב הדעת
פרש"י: "איש שדה, כמשמעו אדם בטל וצודה בקשתו חיות ועופות". "ישב אהלים, אהלו של שם ואהלו של עבר", עכ"ל. הרי התורה אמרה שהחילוק בין יעקב לעשו, שעשו היה "איש שדה" - והשדה היה מקומו, שתמיד היה שם וצד החיות. משא"כ יעקב היה מקומו בבית המדרש, שהיה "יושב אהלים". ואולי יש לעמוד על דייק כאן בלישנא דקרא, מדוע נכתוב בקרא: "ישב" אהלים, היה סגי אם היה נכתב "ויעקב איש אהלים", כמו התואר של עשו שהיה "איש שדה", כמ"כ, ראוי לומר על יעקב שהיה "איש אהלים".
ונראה לומר לענ"ד, דאפשר שהטעם שהתורה הקדושה אמרה שתואר של יעקב היה, שהיה "ישב" אהלים, היינו משום שחפצה של תורה בעי ישוב. כמו שמפורש במתני' באבות שא' מן המ"ח שתורה נקנית בהםהוא "בישוב". ופרש"י וז"ל: "בישוב גרסינן, פירוש בישוב הדעת", עכ"ל. וכן מצינו בדברי הגמ' במגילה (כח:): "רבינא ורב אדא בר מתנה הוו קיימי ושאלי שאילתא מרבא, אתא זילחא דמיטרא. עיילי לבי כנישתא. אמרי: האי דעיילינן לבי כנישתא, לאו משום מיטרא, אלא משום דשמעתא בעא צילותא כיומא דאסתנא", ע"כ. ופרש"י צילותא, דעת צלולה ומיושבת, שאינו טרוד בכלום מחשבה", עכ"ל. הרי להדיא, לעמוד על דברי תורה בעי ישוב הדעת, "דשמעתא בעא צילותא". והאופן לקנות המדה זה של ישוב הדעת הוא רק ע"י מדת הבטחון, שזהו מהותו של בטחון, כמו שכתב החובת הלבבות (שער הבטחון פ"א): "אך מהות הבטחון היא "מנוחת נפש" הבוטח ושיהיה לבו סמוך על מי שבטח עליו, שיעשה הטוב והנכון לו בענין, אשר יבטח עליו כפי יכלתו ודעתו במה, שמפיק טובתו", עכ"ל.
וכ"כ החתם סופר (בדרשות ז' אדר עמ' קכ"ו) וז"ל: "שמעתא בעי צילותא: אמנם הישרים יותר והגיעו למידת ההשתוות, ואין שום צער נכנס בלבם, שמחים בה' ובוטחים בו בתכלית הבטחון, אותם אינם נפסקים מלימודם אפילו רגע א', ולא יטרידם שום טירדה וגו', ולא תמצא התורה כי אם במפנה לבו מכל דאגותיו ועסקיו תחילה", עכ"ל. הרי רק ע"י מדת הבטחון, שייך ישוב הדעת.
ומטעם זה מובן היטב מה דאיתא במדרש (תנחומא בשלח כ'): "לא נתנה התורה לדרוש אלא לאוכלי המן", ע"כ. הרי, דהתנאי לקבלת התורה היה שיהא לכלל ישראל מדת הבטחון בהשי"ת, ותכלית ירידת המן היה לקבוע מדת הבטחון בהשי"ת בלב כאו"א. שהרי בלי מדת הבטחון לא שייך ללמוד את התורה בישוב הדעת, "דשמעתא בעא צילותא". וכמו כן אמרינן בברכת אהבה רבה: "בעבור אבותינו שבטחו בך, ותלמדם חקי חיים וגו'". הרי חזינן להדיא שתנאי בעיקר קבלת התורה הוא 'מדת הבטחון', שבלי מדת הבטחון לא שייך כלל ללמוד בישוב הדעת.